המפה של ענף הקוונטים: מי בונה את המחשב, ומי מוכר לכל מי שמנסה

שוק המחשוב הקוונטי נראה מבחוץ כמו מרוץ בין כמה חברות שמכריזות על מספרי קיוביטים. בפועל הוא מחולק לשכבות, ובכל שכבה יושב מודל עסקי שונה לגמרי, עם סיכון שונה ולוח זמנים שונה להכנסות.

ההפרדה הזו חשובה במיוחד בתחום שבו רוב החברות הציבוריות עדיין מפסידות. שתי חברות יכולות להיות מסווגות שתיהן כמניות קוונטים, ובכל זאת להיות תלויות בדברים הפוכים לחלוטין.

השכבה הראשונה: מי שבונה את המכונה

בקצה העליון יושבות החברות שמפתחות מחשב קוונטי שלם. IBM וגוגל עושות זאת בתוך תאגידי ענק, עם תקציבי מחקר שמגיעים מפעילות אחרת ובלי צורך להראות הכנסות מהתחום בטווח הקרוב. IBM מפרסמת מפת דרכים רב-שנתית ומעדכנת אותה בפומבי, וכך הפכה למעין קוצב קצב של הענף כולו.

מולן פועלות חברות שכל עתידן תלוי בטכנולוגיה הזו. קוונטינום, שצמחה מתוך האניוול, IonQ, D-Wave, ריגטי, IQM הפינית ו-PsiQuantum מפתחות כל אחת גישה משלה. עבורן הקוונטים הוא הפעילות כולה, ולכן גם התנודתיות במניות גבוהה בהרבה.

שווה להבין מה זה אומר מבחינה כלכלית. חברה שבונה מחשב שלם שורפת היום סכומי עתק על מחקר, מעבדות וצוותים, ומכניסה בעיקר מחוזי פיילוט ומענקים. היחס בין ההוצאה להכנסה אצל חלק מהן מגיע לפי כמה וכמה, וזה לא באג אלא המודל: הן מוכרות הבטחה לעשור הבא ומממנות אותה מהון שגויס היום. הבדיקה הראשונה שמשקיע צריך לעשות אצל חברה כזו היא לא כמה קיוביטים יש לה, אלא כמה שנים של מזומן נשארו לה בקופה.

היתרון של הענקיות כאן ברור. IBM וגוגל יכולות לספוג עשור של הפסדים בלי שאיש ישאל שאלות, כי המחקר מתוקצב מפעילות אחרת. החיסרון מבחינת המשקיע הוא שאי אפשר לקנות חשיפה נקייה לקוונטים דרכן: גם אם ההימור יצליח בגדול, הוא ייבלע בתוך תוצאות של תאגיד ענק ולא יזיז את המניה משמעותית.

השכבה השנייה: מי שמוכר לכל המתחרים

מתחת לכותרות יושבת שכבה שקטה יותר, ולעיתים קרובות רווחית יותר. כדי להפעיל מעבד קוונטי נדרשות מערכות בקרה שמייצרות פולסים מדויקים, מקררי מיהול שמגיעים למילי-קלווין, לייזרים, אלקטרוניקה בתדר גבוה, שבבים ייעודיים ותוכנה שמתרגמת אלגוריתם לפעולות על החומרה.

הספקיות האלה מוכרות לכל מי שמנסה לבנות מחשב קוונטי, בלי קשר לשאלה איזו שיטה תנצח. זהו אותו היגיון שהפך את ASML לחוליה הקריטית בעולם השבבים, והמפה של ענף השבבים ממחישה עד כמה שכבת הציוד מרוויחה מכל מחזור השקעות.

היתרון של השכבה הזו הוא שהיא לא צריכה לנחש נכון. מי שמוכר מקרר מיהול או מערכת בקרה מוכר אותו לגוגל, ל-IonQ ולאוניברסיטה בסינגפור באותה מידה, וההכנסות שלו נשענות על היקף ההשקעה בענף ולא על זהות המנצח. זו גם הסיבה שחברות בשכבה הזו מגיעות לרווחיות מוקדם יותר.

• איון קיו רוכשת חברת סייבר בעד 1.3 מיליארד דולר - והמניה נופלת 10%
• IBM קיבלה את החותמת של הפנטגון במרוץ הקוונטי - ומתחרה בולטת נשארה בחוץ

החיסרון פחות מדובר. השוק הזה קטן. מספר הלקוחות בעולם שקונים מקררי מיהול נמדד בעשרות, לא בעשרות אלפים, וכל עוד הענף נמצא בשלב המעבדה, גם צמיחה יפה באחוזים מתחילה ממספרים נמוכים. בנוסף, אם גישה טכנולוגית אחת תנצח ותייתר ציוד של גישות אחרות, חלק מהספקיות ימצאו את עצמן עם מוצר שאיש כבר לא צריך. פיזור על פני שכבה אינו חסין לחלוטין מהימור על שיטה.

השכבה השלישית: הגישה לחישוב

רוב הלקוחות היום מגיעים למחשב קוונטי דרך הענן. אמזון, מיקרוסופט וגוגל מציעות גישה למכונות של צדדים שלישיים, וכך הן מוכרות שעות מחשוב בלי לבנות בעצמן את כל החומרה. עבור החברות שמייצרות את המכונות זהו ערוץ הפצה, ועבור ענקיות הענן זו דרך לשמור על הלקוח בתוך הסביבה שלהן.

במקביל נבנית שכבת תוכנה: ספריות אלגוריתמים, כלי אופטימיזציה וסימולטורים שמריצים חישוב קוונטי על מעבדים רגילים. אנבידיה נכנסה לתחום דרך הכיוון הזה, והיא מציבה את עצמה כגשר בין מרכזי הנתונים הקיימים לבין המעבדים הקוונטיים העתידיים.

מבחינת ענקיות הענן זה עסק נוח במיוחד: הן גובות על שעות מחשוב בלי להעמיד את ההון והסיכון של בניית המכונה. מבחינת יצרניות המכונות זה חרב פיפיות. הענן נותן להן הפצה מיידית ולקוחות שלא היו מגיעים אחרת, אבל גם ממקם אותן כספק בתוך חנות של מישהו אחר, עם כל מה שזה אומר על מרווחים ועל הקשר הישיר עם הלקוח. בענפי תוכנה הסיפור הזה כבר נגמר פעם אחת, ולא תמיד לטובת מי שבנה את המוצר.

הכסף הממשלתי הוא שחקן בפני עצמו

בשונה מענפים אחרים, חלק גדול מההכנסות בקוונטים מגיע היום מגופים ציבוריים: מעבדות מחקר, אוניברסיטאות וזרועות ביטחוניות. ממשלות רואות בטכנולוגיה נכס אסטרטגי, ולכן מזרימות תקציבים גם בשלב שבו המוצר המסחרי רחוק. בריטניה, למשל, התחייבה להשקיע 2.5 מיליארד דולר בתחום, ו-IBM הכריזה על תוכנית השקעה רב-שנתית משלה.

• אפל נכנסת לסלון: מסך בית חכם ב-350 דולר ושלושה מוצרים חדשים בדרך
• מיקרוסופט מציגה שבב AI חדש: המטרה - לצמצם את התלות באנבידיה

עבור המשקיע זהו נתון חשוב לקריאת הדוחות. חוזה ממשלתי מייצב הכנסות, אבל הוא גם מרכז את הסיכון בכמה לקוחות בודדים ותלוי בשינויי תקציב.

שתי אסכולות שקל לבלבל ביניהן

חלוקה נוספת עוברת בין שתי גישות חישוב. הרוב המוחלט של החברות בונה מחשב מבוסס שערים, מכונה כללית שמריצה אלגוריתמים שונים בדומה למחשב רגיל. D-Wave בנתה את עצמה על גישה אחרת בשם אנילינג קוונטי, שמותאמת לסוג צר יותר של בעיות אופטימיזציה.

ההבדל משפיע ישירות על העסק. מכונת אנילינג הגיעה ללקוחות מסחריים מוקדם יותר ומייצרת הכנסות כבר היום, אבל טווח השימושים שלה מוגבל. מכונה מבוססת שערים מבטיחה הרבה יותר, ובה בעת נמצאת רחוק יותר מהשלב שבו היא מחליפה חישוב קיים. החברה עצמה כבר הציבה יעד לעבור גם לקיוביטים לוגיים, מהלך שמטשטש את הגבול בין השתיים.

הענף מתחיל להתגבש

סימן הבשלות הבולט הוא גל המיזוגים והגיוסים. IonQ רכשה חברות בתחום הרשתות והחיישנים הקוונטיים, קוונטינום יצאה לשוק הציבורי, וIQM הפינית פנתה להון אמריקאי. חברות שנשארו קטנות מדי מתקשות לממן מפעל, מעבדה וצוות מחקר במקביל.

התוצאה היא שוק שמתחלק בהדרגה לשתי קבוצות: מעטות שמצליחות לגייס סכומים גדולים ולהחזיק מספר שנים קדימה, ורבות שתלויות בסבב הגיוס הבא. עבור משקיע, יתרת המזומנים ביחס לקצב השריפה הפכה למדד מפריד יותר מכל הכרזה טכנולוגית.

איך מבדילים בין הכרזה לבין עסק

הענף הזה מייצר הרבה כותרות, וחלק גדול מהן נשמע דומה. כמה שאלות פשוטות עוזרות למיין. ראשית, מה מקור ההכנסה: מכירת מכונה, שעות ענן, מענק מחקר או חוזה ממשלתי. מענק אינו לקוח, וחוזה מחקר של שנה אינו הכנסה חוזרת.

שנית, מי הלקוח וכמה לקוחות יש. חברה שמדווחת על צמיחה של מאות אחוזים כשהיא עברה משני לקוחות לחמישה נמצאת במקום אחר לגמרי מחברה עם בסיס לקוחות רחב. שלישית, האם ההכנסה הגיעה מרכישה. בענף שעובר גל מיזוגים, צמיחה שנשענת על איחוד חברה שנקנתה אומרת משהו אחר מצמיחה אורגנית.

ורביעית, מה בעצם הודיעו. הדגמה במעבדה, מאמר מדעי, שיא בשיעור שגיאה ומכירה בפועל הם ארבעה דברים שונים, והשוק נוטה להגיב לכולם באותה עוצמה. ההפרש בין ההודעות האלה הוא לרוב ההפרש בין תיקון בריא לבין נפילה שממנה לא חוזרים.

הזווית הישראלית

ישראל מיוצגת בעיקר בשכבת התשתית ולא בבניית המחשב השלם. קוונטום משינס מפתחת מערכות בקרה שמנהלות מעבדים קוונטיים, קוונטום סורס עוסקת בפוטוניקה, וסטארטאפ שיצא ממכון ויצמן מכוון לאלף קיוביטים. במקביל, טאואר משתפת פעולה עם חברות בתחום השבבים הקוונטיים הפוטוניים.

המיקום הזה דומה למה שקרה בענף השבבים, שם ישראל התמחתה בתכנון, במדידה ובבדיקה יותר מאשר בייצור המוני. היתרון הוא חשיפה לענף בלי הימור על שיטה אחת, והחיסרון הוא תלות בקצב ההשקעה של שחקנים גדולים בחו"ל.

מה באמת כדאי לבדוק

שלוש שאלות מפרידות בין החברות בענף. הראשונה היא מקור ההכנסה: מכירת מכונות, שעות ענן, ציוד תשתית או פרויקטי מחקר. השנייה היא תמהיל הלקוחות: ממשלתי מול מסחרי. השלישית היא קצב שריפת המזומנים ביחס ליתרות בקופה, מפני שרוב החברות בתחום עדיין רחוקות מאיזון תפעולי.

מספר הקיוביטים, לעומת זאת, מספר מעט מאוד. הוא משתנה בין שיטות שאי אפשר להשוות ביניהן ישירות, והוא מתעלם משיעור השגיאה, שהוא המדד שקובע אם המכונה מסוגלת להריץ חישוב שימושי.

למה השוק מתקשה לתמחר את זה

ההערכות על גודל השוק העתידי רחוקות זו מזו בעשרות מונים, מפני שהן נשענות על הנחה אחת: מתי תגיע מכונה שמייצרת יתרון כלכלי אמיתי מול מחשב רגיל. הזזה של חמש שנים בהנחה הזו משנה לחלוטין את הערך הנוכחי של כל חברה בענף.

מכאן גם התנודתיות החריגה במניות. הכרזה מדעית של מתחרה, שינוי בתקציב ממשלתי או פרסום מפת דרכים מעודכנת מזיזים את הסקטור כולו, גם כשההכנסות בפועל נותרות זהות. מי שנכנס לתחום נדרש להפריד בין תזה שמתממשת בעשור הבא לבין תמחור שנקבע היום.

הסיכון מתפזר אחרת בכל שכבה

אצל בוני המכונות הסיכון הוא בינארי כמעט: או שהטכנולוגיה שבחרו תגיע לבשלות, או שלא. אצל ספקיות התשתית הסיכון הוא בגודל השוק ובקצב ההשקעה של הענף. אצל ענקיות הענן אין כמעט סיכון, אבל גם אין חשיפה אמיתית. ואצל חברות התוכנה הסיכון הוא שהערך יעבור לחומרה, כפי שקרה בכמה מהפכות טכנולוגיות קודמות.

המסקנה המעשית היא שהמונח "מניית קוונטים" כמעט חסר משמעות. שתי חברות באותה קטגוריה יכולות להגיב הפוך לאותה ידיעה: הכרזה על פריצת דרך ביונים לכודים מרימה חברה אחת ומורידה חברה שהימרה על מעגלים על-מוליכים. מי שקונה סל של מניות קוונטים בהנחה שהוא מפזר סיכון עשוי לגלות שהוא בעצם החזיק בכמה הימורים סותרים על אותה שאלה.

ולבסוף, שאלת התזמון. גם תרחיש שבו הטכנולוגיה מצליחה במלואה יכול להיות תרחיש רע למשקיע, אם ההצלחה תגיע חמש שנים אחרי מה שהשוק מתמחר היום. בטכנולוגיות עמוקות זה קרה יותר מפעם אחת: החזון התממש, אבל לא אצל מי שמימן אותו בסיבוב הראשון.