דרשו רבע מיליון שקל על ליקויים, קיבלו 66 אלף - וגילו מי האשם האמיתי
בית משפט השלום בירושלים קבע כי לא היזם הוא זה שצריך לשלם בסוף, אלא חברת הפיקוח והקבלן המבצע, שהחליקו ליקויים גלויים מתחת לרדאר עד למסירת הדירה
ליקויי בנייה בני הזוג אלון ושרית כרסנטי חשבו שהם קונים דירה חדשה בפרויקט טורקיז שנבנה במושבה מגדל, וכלל 36 יחידות דיור. במקום זה הם קיבלו פרוטוקול מסירה עם 28 ליקויים, ומשם זה רק הסתבך והלך: איטום, רטיבות, ריצוף, טיח ואינסטלציה. הדירה נמסרה להם במרץ 2016, אבל רק ב-2021 הם החליטו שנמאס - ותבעו את היזמית, יוסף ואסטריה נכסים ונדל"ן, על סכום של 350 אלף שקל, בבית משפט השלום בירושלים.
מה שהתחיל כתביעה פשוטה נגד קבלן, נהפך למעין דומינו של הטלת אחריות: היזמית שלחה הודעה לצד שלישי נגד שלושה גורמים - חברת הפיקוח על הפרויקט (שטרן), משרד האדריכלים (שטרנפלד) וקבלן הפיתוח (אבני צורית). שטרן, מצדה, לא נשארה חייבת ושלחה הודעה לצד רביעי כנגד ארקאן הנדסה ובינוי, שהיתה הקבלן שביצע בפועל את עבודות המבנה והגמר. כך נוצרה שרשרת אחריות שלמה, וכל אחד ניסה לגלגל את האשמה הלאה.
התובעים הביאו מומחה מטעמם, שהעריך את עלות התיקונים ב-408 אלף שקל. הנתבעת הביאה מומחה משלה שקבע שמדובר בעלות של 42,890 שקל בלבד. הפער העצום הזה הוביל את בית המשפט למנות מומחה משלו, המהנדס ניר אנגל, שקבע בחוות דעתו המקורית עלות תיקונים של 55,293 שקל.
אבל אז קרה משהו שלא היה קשור לדירה עצמה: המלחמה. בחקירתו הנגדית, ב-20 לינואר 2025, נשאל המומחה אם צריך לעדכן את התמחור לאור מה שקרה בענף הבנייה מאוקטובר 2023. תשובתו היתה חד-משמעית: "ההשלכות של ענף הבנייה מרחיקות לכת בהתייקרות של חומרי הבנייה... הייתי מצפה שעלות העבודות תתייקר בסדר גודל של 20%". השופט הבכיר נאיל מהנא קיבל את העדכון, וכך הסכום הסופי טיפס ל-66,352 שקל, כולל מע"מ.
מה כן נחשב ליקוי, ומה לא
לא כל תלונה של התובעים שרדה את החקירה הנגדית. טענה שארון החשמל (הפילר) ממוקם בגבול המגרש נדחתה, אחרי שהמומחה הסביר שמיקומו נקבע על ידי חברת החשמל בלבד, ולא על ידי הקבלן: "הפילר נמצא על גדר, בהתאם להיתר הבניה... אין ליקוי". גם הטענה בעניין גובה ידיות הדלתות נפלה - המומחה ציין שהתקן הרלוונטי לנגישות נכנס לתוקף רק ב-2020, שנים אחרי שהיתר הבנייה כבר ניתן, ולכן אי אפשר להחיל אותו רטרואקטיבית.
מעניינת גם הדרך שבה המומחה טיפל בדרישה של התובעים לפרק ולבנות מחדש את שביל הגישה וגרם המדרגות. הוא סירב, וקבע שאפשר להשיג את אותה התוצאה בעלות נמוכה בהרבה: "מי שרוצה לעשות פתרון שהציע בן עזרא שישלם את התמחור שעשה בן עזרא, יותר יקר לבנות את הבית מחדש". גישה דומה הוא אימץ גם בסוגיית חיפוי אבן הבירזט: במקום פירוק כללי, הוא הסתפק בחיזוק נקודתי באמצעות ברגי נירוסטה, בעלות של כ-15-16 שקל לבורג.
כאן מגיע החלק המעניין. בית המשפט קבע שהליקויים שנמצאו לא היו נסתרים, אלא ליקויי ביצוע גלויים, שחברת הפיקוח שטרן היתה אמורה לזהות ולמנוע במהלך הבנייה - והיא לא עשתה זאת. שטרן לא הציגה יומני עבודה או דו"חות פיקוח שיוכיחו שהיא אכן טיפלה בבעיה בזמן אמת, ולמרות זאת היא אישרה את התקדמות העבודות ואת התשלומים לקבלן. השופט קבע: "מששטרן לא קיימה את חובת הזהירות המקצועית... מוטלת עליה החבות לשפות את הנתבעת במלוא נזקיה".
הליקויים לא נבעו מכשל בתכנון
שטרן, בתורה, הצליחה לגלגל את האחריות הלאה - לארקאן, הקבלן שביצע את העבודות בפועל. בית המשפט ציין שההסכם בין הצדדים היה חד-משמעי: אישורי המפקח לא פוטרים את הקבלן מאחריותו לטיב העבודה. לעומת זאת, האדריכל וקבלן הפיתוח יצאו נקיים. נקבע שהליקויים לא נבעו מכשל בתכנון ולא היו בתחום אחריותם, כך שהיזמית תצטרך לשלם להם 10 אלף שקל כל אחד על ניהול ההליך המיותר נגדם.
היזמית תשלם לתובעים 66,352 שקל בגין הליקויים, בתוספת של 5,000 שקל עבור עוגמת נפש ו-8,000 שקל עבור שכר טרחה - סכום שרחוק מאוד מה-350 אלף שקל שנתבעו. אבל בפועל, את החשבון הסופי ישלמו שטרן וארקאן, שנדרשות לשפות את היזמית ואחת את השנייה, בהתאמה. תביעות התובעים לדיור חלופי ולירידת ערך הדירה נדחו במלואן.
