מלחמת השבבים: למה ארה"ב, סין וטייוואן נלחמות על חתיכת סיליקון - ואיפה עובר קו החזית עכשיו

מלחמת השבבים בין וושינגטון לבייג'ינג מתנהלת לכאורה סביב חתיכת סיליקון, ובפועל היא מלחמה על כוח. מי שיוביל בשבבים יוביל ב-AI, בנשק מדויק, בתקשורת, במחשוב הענן ובחלק גדול מהתעשייה המתקדמת, ולכן שתי המעצמות מוכנות לשרוף על המערכה הזאת מאות מיליארדי דולרים. אנבידיה, שחצתה שווי שוק של 5 טריליון דולר, הפכה לכלי המרכזי על הלוח, וזה הפרק הגיאופוליטי של המדריך הגדול לתעשיית השבבים: מערכה שמתנהלת בו זמנית בחקיקה, במפעלים, ובשנה האחרונה גם בחוות שרתים בתאילנד.

איך הגענו לכאן

השלב הראשון היה ב-2019, כשוושינגטון הכניסה את וואווי לרשימה השחורה וניתקה אותה מהספקיות האמריקאיות, ומאז התרחבו ההגבלות בגלים. בסוף 2022 הטיל ממשל ביידן את המגבלות הגורפות הראשונות על יצוא שבבים מתקדמים וציוד ייצור לסין, כולל איסור על אזרחים אמריקאים לסייע לתעשייה הסינית, וב-2023 הצטרפו הולנד ויפן, שמחזיקות יחד עם ארה"ב ברוב שוק ציוד הייצור העולמי. SMIC, יצרנית השבבים הלאומית של סין, נכנסה לרשימת הישויות עוד בסוף 2020, צעד שמנתק אותה מציוד אמריקאי מתקדם. כל גל כזה הוליד גרסאות שבבים מוחלשות שנועדו לעמוד בדיוק מתחת לרף המותר, וכל גרסה כזאת הולידה בתורה סבב הגבלות חדש. משחק החתול והעכבר הרגולטורי הזה נמשך עד היום.

למה ארה"ב מגבילה יצוא - ומה מותר למכור עכשיו

המטרה האמריקאית היא להקשות על סין להשיג את כוח החישוב המתקדם ביותר, וההגבלות חלות גם על השבבים עצמם וגם על ציוד הייצור. ההיגיון פשוט: מכירת שבב מתקדם מעבירה לסין מוצר, ומכירת המכונה שמייצרת אותו מעבירה לה תעשייה שלמה. לכן הפיקוח ההדוק ביותר מוטל דווקא על מכונות הליתוגרפיה ועל כלי הייצור, עוד לפני המאיצים עצמם.

המדיניות עצמה התהפכה כמה פעמים בתוך שנתיים, וממחסום מוחלט היא הפכה למנגנון של מסים ורישיונות. שבב ה-H20 של אנבידיה, גרסה מוחלשת שתוכננה במיוחד לשוק הסיני, נאסר למכירה באביב 2025 ואושר מחדש כעבור ארבעה חודשים, בתמורה לעמלת יצוא של 15% לקופת הממשל. בהמשך אושרה גם מכירת ה-H200, הדור הקודם של מאיצי אנבידיה, תמורת מס יצוא של 25% ובכפוף לבחינה פרטנית של כל עסקה. הכללים חלים באותה מידה על AMD, שמאיץ ה-MI325X שלה נבחן באותו מנגנון.

התוצאה בשטח מפתיעה: אנבידיה מחזיקה רישיונות למכירת H200 לכעשר חברות סיניות בהיקף של כ-10 מיליארד דולר, ועד אמצע 2026 המשלוחים בפועל היו מזעריים. לפי דיווחים אמריקאיים, בייג'ינג עצמה מאותתת לענקיות המקומיות להתרחק מהשבבים האמריקאיים, בין השאר בטענות אבטחה, כדי להאיץ את המעבר לחלופות מתוצרת בית. אנבידיה מצידה מקדמת שבב מותאם לסין מדור בלאקוול, המכונה B30A ומספק לפי ההערכות כ-80% מהביצועים של הגרסה המלאה, וההחלטה אם לאשר אותו עדיין פתוחה בוושינגטון.

המחיר לאנבידיה כבר נרשם בספרים: החברה ספגה בתחילת 2025 מחיקה של 4.5 מיליארד דולר על מלאי H20 שנתקע, אחרי שסין הניבה לה בשנת הכספים הקודמת הכנסות של כ-17 מיליארד דולר, כ-13% מהסך הכולל. המנכ"ל ג'נסן הואנג הפך ללוביסט המרכזי נגד ההגבלות, עם אזהרה חוזרת שהן דוחפות את השוק הסיני היישר לזרועותיה של וואווי, וההשקעות של בייג'ינג בתעשייה המקומית עושות את שאר העבודה.

השכרת שבבים מרחוק: הפרצה הגדולה

חברות ה-AI הסיניות מצאו בינתיים דרך אלגנטית לעקוף את המנגנון כולו: במקום לקנות שבבים, הן שוכרות אותם. כללי היצוא האמריקאיים חלים על משלוח פיזי ועל בעלות בחומרה, ושכירת שעות מחשוב בחוות שרתים בתאילנד, במלזיה או ביפן חוקית לחלוטין. כך ענקיות כמו בייטדאנס, עליבאבא וטנסנט מגיעות לעוצמת החישוב של אנבידיה בלי ששבב אחד חוצה את הגבול הסיני, כפי שמפורט בכתבה על הדרך שבה סין משיגה מעבדים של אנבידיה דרך תאילנד.

המקרה שהצית את הדיון היה השקת המודל Kimi K3 של חברת מונשוט הסינית, כשבכיר בבית הלבן האשים אותה שאימנה אותו על מאיצי GB300, מהמתקדמים של אנבידיה, דרך מתקן בתאילנד. באכיפה מודים שקשה לעצור ביטים: שבב אפשר לתפוס בנמל, וגישה מרחוק עוברת בכבל תקשורת. וושינגטון כבר סגרה פרצה קודמת, של רכישות דרך חברות בנות בסינגפור ובמלזיה, כשקבעה שכל גוף שחברת האם שלו יושבת בסין נדרש לרישיון, אבל שכירה מרחוק נשארה מחוץ לכללים. הצעת חוק שתרחיב את הפיקוח גם על גישה מרחוק לחומרה מתקדמת עברה בבית הנבחרים בתחילת השנה, והיא ממתינה עדיין לאישור הסנאט. לצד ההשכרה פורח גם שוק אפור של הברחות דרך מדינות שלישיות, וסינגפור כבר העמידה לדין חשודים שהעבירו שרתים עמוסי מאיצים למלזיה, בדרכם הלאה מזרחה.

למה ASML נמצאת בלב הסכסוך

מערכות ה-EUV של ASML ההולנדית הן צוואר הבקבוק של הייצור המתקדם כולו, ומכונה כזאת מעולם לא נמכרה לסין. ארה"ב משפיעה על ממשלת הולנד באמצעות בריתות, באמצעות רכיבים אמריקאיים שמותקנים במכונות ובאמצעות משטר רישיונות, וההגבלות התרחבו בהדרגה גם לחלק ממכונות ה-DUV מהדור הקודם. זו המחשה לתלות ההדדית שעליה בנוי הענף: חברה הולנדית אחת, שנשענת על ספקים גרמנים ואמריקאים, קובעת בפועל מה סין תוכל לייצר בעצמה. הדור החדש של המכונות, High-NA EUV, כבר נמכר במחיר של כ-350 עד 400 מיליון דולר ליחידה, והרשימה של מי שמורשה לקנות אותו קצרה מתמיד.

• עדכון: אנבידיה עברה לעלייה של 5%, הנה הסיבה
• אנבידיה שוב מכה את התחזיות בשורה העליונה והתחתונה ומעלה תחזיות

הצד השני של המקל: מרוץ הסובסידיות

לצד החסימות מתנהל מרוץ סבסוד חסר תקדים. חוק השבבים האמריקאי מ-2022 הקצה כ-52 מיליארד דולר למענקי ייצור ומחקר ומשך לארה"ב מפעלים של אינטל, TSMC, סמסונג ומיקרון; האיחוד האירופי אישר תוכנית מקבילה בהיקף של כ-43 מיליארד יורו, וגרמניה לבדה העניקה מענק של כ-5 מיליארד יורו למפעל המשותף של TSMC בדרזדן; יפן מסבסדת בנדיבות את מפעלי TSMC בקומאמוטו; וסין מזרימה לתעשייה המקומית קרנות ממשלתיות בהיקף מצטבר שמוערך ביותר מ-100 מיליארד דולר. תעשייה שהייתה פעם פרטית לחלוטין הפכה לזירת תחרות בין אוצרות מדינה. יפן אף הקימה את רפידוס, מיזם לאומי בגיבוי ממשלתי עמוק שמנסה להגיע לייצור 2 ננומטר, וטוקיו רואה בו פרויקט ביטחוני באותה מידה שהוא כלכלי.

ומה סין עושה? מייצרת בבית ומצמצמת את הפער

וואווי הפכה לחוד החנית של המאמץ הסיני, עם תוכנית לייצר השנה כ-600 אלף מאיצי Ascend 910C, כמות כפולה מאשתקד, ועד 1.6 מיליון שבבי AI בסך הכול ממשפחת Ascend. את הייצור מובילה SMIC, היצרנית הלאומית, שמכפילה את כושר הייצור שלה בתהליך 7 ננומטר למרות תשואת ייצור נמוכה שמוערכת ב-20% עד 40% בלבד. במקביל מנסה יצרנית הזיכרון הסינית CXMT לפתח HBM מקומי, הרכיב שבלעדיו אין מאיץ AI שלם. בקנה מידה מערבי מדובר בייצור יקר ובזבזני, ובייג'ינג מוכנה לספוג את העלות תמורת עצמאות טכנולוגית.

בצד המודלים הפער הצטמצם מהר משציפו בוושינגטון: מודלים סיניים כמו DeepSeek ו-Kimi מתייצבים בצמרת הדירוגים העולמיים, וההישגים האלה נרשמו דווקא תחת משטר ההגבלות. על רקע זה מתנהל בארה"ב ויכוח אסטרטגי אמיתי: יש הטוענים שההגבלות בעיקר האיצו את הקמת התעשייה המקומית בסין, ומולם עומדים מי שמשוכנעים שבלעדיהן הפער היה נסגר מזמן. צוואר הבקבוק הסיני המרכזי כרגע הוא זיכרון HBM וכושר ייצור מתקדם, ושניהם עדיין תלויים בטכנולוגיה מערבית.

טייוואן ומגן הסיליקון

TSMC, ששווי השוק שלה חצה כבר את רף טריליון הדולר, מייצרת לפי ההערכות המקובלות כ-90% מהשבבים המתקדמים ביותר בעולם, ולכן כל דיון על עימות בין סין לטייוואן הופך מיד לדיון על שבבים. עצירה ממושכת של הייצור הטייוואני תורגש בתעשיית הרכב, בענן, בסמארטפונים ובמערכות הנשק של העולם כולו. מכאן נולד המונח Silicon Shield, מגן הסיליקון: החיוניות של TSMC לכלכלה העולמית מעניקה לטייוואן שכבת הגנה, כי לאף שחקן אין אינטרס אמיתי בהשבתתה. זו תיאוריה מעניינת, וקשה לבנות עליה ביטחון לאומי.

ארה"ב, יפן וגרמניה מושכות בינתיים את TSMC אליהן, עם מפעלים באריזונה, בקומאמוטו ובדרזדן ובגיבוי סבסוד ממשלתי נדיב. ההתחייבות של TSMC להשקעות בארה"ב לבדה טיפסה ל-165 מיליארד דולר, עם שישה מפעלים מתוכננים באריזונה. גם מפעל בבעלות TSMC על אדמת אריזונה משאיר את מרכז הכובד בטייוואן: הידע, שרשרת האספקה ואלפי המהנדסים נבנו שם לאורך עשרות שנים, והדורות המתקדמים ביותר נשארים קרובים לבית. מיפוי מלא של כל השחקנים במערכה נמצא במדריך מי נגד מי בעולם השבבים, וההשוואה הרחבה בין שבבים לנפט נבחנת במדריך השבבים הם הנפט החדש.

• השבבים הם הנפט החדש? המדריך הגדול לתעשייה שמפעילה את העולם
• אפל קבעה תאריך: האייפון המתקפל הראשון צפוי להיחשף ב-9 בספטמבר

המלחמה מגיעה עד לתיק ההשקעות

משקיעי השבבים למדו לחיות עם תנודתיות רגולטורית: כותרת אחת על רישיון שנשלל או על מס יצוא חדש מזיזה את מדד השבבים של פילדלפיה באחוזים שלמים, ודוחות אנבידיה הפכו לברומטר של הסיפור הסיני כולו. גם החברות הישראליות בענף מרגישות את הגלים - נובה וקמטק מוכרות גם ליצרניות סיניות, והרגולציה האמריקאית מרחפת מעל חלק מהשוק הזה, בעוד הסבסוד המערבי למפעלים חדשים פועל בכיוון ההפוך ומגדיל את הביקוש לציוד. באותה מערכה עצמה יש למגבלות מפסידים ומרוויחים, לעיתים בתוך אותה חברה בדיוק.

ומה ישראל לומדת מזה?

שבבים הם תשתית אסטרטגית, וישראל ממוקמת במערכה במקום מעניין: חזקה מאוד בתכנון ובמו"פ, ותלויה ביצרניות זרות בכל הקשור לייצור מתקדם. מפעל בחזית הטכנולוגיה עולה עשרות מיליארדי דולרים, ולכן היתרון המקומי ימשיך כנראה להתרכז בתכנון, בתקשורת ובציוד, כפי שמתואר בהמדריך על הדרך שבה ישראל הפכה למעצמת שבבים. בעולם שבו הלחימה עוברת לאלגוריתמים, לחיישנים ולרחפנים, גם רכיב אלקטרוני קטן הוא נכס אסטרטגי.