32 שנה גר בבית להריסה - ויוכל להישאר שם עד סוף חייו

סיפור משפחתי שהתחיל בשנות ה-90 עם חלוקת נחלה במושב ירושלמי, הגיע באחרונה לסיומו בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בדרך לשם עלו שבועות בתימנית, מסמכי מתנה, ותביעה של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), שהצליחה לגרור את כל המשפחה להוצאות של מאות אלפי שקלים.

במרכז הסיפור: משק במושב, שהורישו הורים במתנה, ב-1992, לאחד מילדיהם. האח השני לא קיבל את הזכויות הרשמיות בנחלה, אבל הוא המשיך לגור זה, כמעט ברצף מאז ילדותו, במבנה ישן על השטח - בית סוכנות משנות ה-50 של המאה הקודמת, ששטחו כ-70 מ"ר. אחרי שהאח היורש נפטר, פנו ילדיו ויורשיו אל דודם ודרשו לסלק אותו מהמבנה, ולצד הדרישה הזו, הם גם ביקשו שהוא ישיב את סכומים שהם משלמים לרמ"י מדי חודש.

לפי כתב התביעה, מדובר במבנה שהוגדר עוד ב-1992 כמיועד להריסה, וזאת כדי לאפשר למנוח לקבל היתר לבניית בית מגורים חדש בנחלה. התובעים טענו שהנתבע הוא פשוט פולש בשטח שאינו שלו, בלי שום זכות משפטית, ושהוא גם מסרב לשלם דמי שימוש, ארנונה ומים. הנתבע, מנגד, טען שההורים הבטיחו לו את הבית עוד לפני שהעבירו את הזכויות למנוח, ושמדובר במתנה על תנאי.

התמונה שהצטיירה בדיון ההוכחות היתה מרתקת. אחותם של הבנים סיפרה בעדותה על פגישה משפחתית, שבה נכחו ההורים המנוחים ועורך דין שטיפל בהעברת הזכויות, ולדבריה: "צ' אמר, בפירוש, יחד עם אמא שלי, שהבית לב', ובית השני לש' אחי... והיא גם השביעה אותו בתימנית שזה נקרא על הצוואר שלו". גם הנתבע עצמו זכר את דברי אמו: "הבית הזה הוא שלך, הוא לא יוצא... הבית הזה הוא שלך, כל עוד ואני חיה, אין לו דריכה אליך, הבית הוא שלך לעולמים".

רמ"י לא פינתה עשרות שנים בגלל כוח אדם

אפילו אחד התובעים, שהוביל את התביעה נגד דודו, נשבר בחקירה הנגדית והודה למעשה שאין לו כוונה אמיתית לפנות אותו: "אם הבית של ב' היה חוקי, אני מאמין שאני והוא היינו מסתדרים באיזשהו הסכם של רשות חינם". גם נציג רמ"י שהעיד בדיון, יאיר נאומרק, אישר שהמבנה מוגדר "ללא היתר" ו"צריך להרוס אותו" - אבל הודה שהרשות פשוט לא פינתה אותו במשך עשרות שנים מסיבות של כוח אדם.

השופט ערן אביטל בחר שלא להכריע לפי "משקפי הדין הפורמלי" בלבד, אלא יישם את עקרונות הצדק ותום הלב שהפסיקה מכירה בהם. הוא קבע כי לנתבע נוצרה זכות של "רישיון בלתי הדיר" במבנה, כלומר זכות מגורים שלא ניתן לבטלה, וזאת בשל ההסכמה המשפחתית ההיסטורית, ההסתמכות רבת השנים של הנתבע, ולא פחות חשוב - השקעה של כ-270 אלף שקל שבוצעה בשיפוץ של ביתו על דעת אחיו המנוח, כפי שקבע שמאי בית המשפט.

עם זאת, השופט הבהיר שמדובר בזכות מוגבלת: היא אישית לנתבע בלבד ואינה ניתנת להעברה או להורשה. כלומר לאחר מותו של הנתבע היא פוקעת. בנוסף, אם בעתיד ידרשו התובעים לפנות אותו בעקבות דרישת רמ"י או צורך תכנוני, הם יצטרכו לפצות אותו באותם 270 אלף שקל, בתוספת הצמדה. כפי שכתב השופט: "הכרה ברישיון במקרקעין כבלתי הדיר הוא בעל משמעות מרחיקת לכת, שכן הוא שולל מבעל המקרקעין את יכולתו לממש את זכותו הקניינית בהם".

מי משלם לרמ"י?

לצד סוגיית המגורים, היתה גם מחלוקת כספית. במקביל להליך המשפחתי, ניהלו התובעים הליך נפרד מול רמ"י, שתבעה אותם עבור שימוש חורג בשלושה מבנים בנחלה - כולל זה של הנתבע - והם הגיעו איתה להסדר פשרה על תשלום של 430 אלף שקל. התובעים דרשו מהנתבע להשיב להם חלק ניכר מהסכום הזה, בטענה שהוא נבע מהשימוש שהוא עצמו עשה במבנה הבלתי חוקי.

השופט קיבל את העיקרון, וקבע שזה לא הוגן שהתובעים יישאו בעלות חוסר החוקיות שנבעה משימושו הבלעדי של הנתבע במבנה במשך עשרות שנים ללא תמורה. אך הוא דחה את שיטת החישוב שהציגו התובעים, וערך חישוב מדויק משלו המבוסס על חוות דעת שמאי שנערכה בהליך מול רמ"י, וקבע שחלקו היחסי של הנתבע בהוצאה מגיע ל-119,884 שקל, שישולמו בצירוף הצמדה למדד מיום הגשת התביעה.

• שני הסכמים, אותו תאריך - אז מי בעלים של 40% מהבית?
• רצה לראות את הצוואה החדשה של אביו - ביהמ"ש סירב

הנתבע יוכל להישאר בביתו לצמיתות, אך הוא יידרש לשלם על כך מחיר, ולפעול בעתיד בשיתוף פעולה עם אחייניו להסדרת המבנה מול רמ"י. תביעתה של המשפחה נגד רמ"י עצמה נדחתה, וכל צד נשא בהוצאותיו.