נפט סין
צילום: (רשתות חברתיות)

הנפט הסעודי יוצא למסע: הדרך לאסיה התארכה כמעט בחודש

הורמוז הפך למסוכן, אז סעודיה העבירה את הנפט לים האדום; החות'ים איימו גם שם, ועכשיו חלק מהחביות נוסעות צפונה למצרים, חוצות אותה בצינור ויוצאות מחדש לים התיכון - ואם הלקוח נמצא באסיה הן עלולות להקיף משם את אפריקה; הנפט עדיין מגיע, אבל הדרך נהיית ארוכה, יקרה ובעיקר מסובכת

אדיר בן עמי |

חבית נפט סעודית שמיועדת היום ללקוח בסין יכולה לעשות מסע שקשה היה לדמיין לפני חצי שנה.

היא מתחילה בשדות הנפט במזרח סעודיה, ליד המפרץ הפרסי, אבל במקום לצאת לנמל הקרוב ולהמשיך דרך מצר הורמוז, היא נכנסת לצינור ונוסעת יותר מ-1,000 קילומטר מערבה, לרוחב כל סעודיה, עד ינבוע שעל חוף הים האדום.

שם מעמיסים אותה על מכלית.

פעם המכלית הייתה פונה דרומה, עוברת בבאב אל-מנדב וממשיכה לאוקיינוס ההודי ומשם לסין, הודו, יפן או דרום קוריאה.

אלא שעכשיו גם הדרך הזאת נהיית מסוכנת.

אז חלק מהמכליות פונות דווקא צפונה. הן שטות לעין סוחנה שבמצרים, פורקות שם את הנפט, והוא נכנס לצינור SUMED שחוצה את מצרים ומגיע לסידי כריר שעל חוף הים התיכון. שם הנפט יכול לעלות על מכלית אחרת.

ואם הלקוח נמצא באסיה? מתחיל עוד סיבוב: דרך הים התיכון, גיברלטר, מערב אפריקה, כף התקווה הטובה ומשם חזרה מזרחה.

נפט שמגיע לאסיה דרך הים התיכון. זה נשמע כמעט לא הגיוני, אבל זו המציאות שאליה הגיע שוק האנרגיה במזרח התיכון.

מסלול המילוט של סעודיה הפך בעצמו לבעיה

סעודיה התכוננה במשך עשרות שנים לאפשרות שמצר הורמוז ייסגר. בשביל זה קיים צינור East-West, שמחבר את שדות הנפט במזרח המדינה עם ינבוע.

הצינור מסוגל להעביר עד כ-7 מיליון חביות ביום, ובעיצומו של המשבר הוא כבר הגיע לקיבולת מלאה. בערך 2 מיליון חביות מיועדות לבתי הזיקוק במערב סעודיה, והיתר יכולות להגיע ליצוא.

זו הייתה פוליסת הביטוח של סעודיה.

הורמוז בעייתי? אין בעיה, הולכים מערבה.

ובמשך כמה חודשים זה באמת עבד. כמויות עצומות של נפט עברו לינבוע. ברבעון השני נטענו שם בממוצע כ-3.9 מיליון חביות ביום - יותר מפי שניים לעומת שנה קודם לכן - וכ-80% מהנפט הזה נועד לשווקים שממזרח לתעלת סואץ.

אלא שהחות'ים הבינו מהר מאוד איפה נמצאת נקודת התורפה החדשה.

כבר ביולי כתבנו על המלכודת שנוצרה לסעודיה: היא הצליחה לעקוף את הורמוז, אבל בכך ריכזה הרבה יותר מהיצוא שלה בים האדום ובמעבר באב אל-מנדב.

כשהחות'ים החלו לאיים על אוניות שמגיעות לנמלים סעודיים ולתקוף באזור, הסיפור השתנה.

לא צריך להטביע עשרות מכליות כדי ליצור בעיה. מספיק שבעל אונייה אומר שהוא לא שולח לשם כלי שיט ששווה עשרות מיליוני דולרים. מספיק שחברת הביטוח מעלה את מחיר הכיסוי. מספיק שהצוות דורש פיצוי, או שחברת ספנות מחליטה שהמסלול פשוט לא שווה את הסיכון.

בנקודה הזאת, איום צבאי הופך מהר מאוד לחשבון כלכלי.

אז הסעודים המציאו מעקף למעקף

וזה מה שמעניין במהלך הנוכחי.

ארמקו החלה להפעיל למעשה שירות הסעות של נפט בתוך הים האדום. מכליות אוספות נפט בינבוע, נוסעות צפונה לעין סוחנה, פורקות וחוזרות לקחת עוד מטען.

הנפט ממשיך משם בצינור SUMED, שיכול להעביר כ-2.5 מיליון חביות ביום, אל הים התיכון.

היקף הנפט הסעודי שנע במסלול הצפוני כבר עלה בכשליש והגיע לכ-1.1 מיליון חביות ביום. לפחות ארבע מכליות ביצעו את הקו הזה שוב ושוב והעבירו יחד יותר מ-16 מיליון חביות.

בסידי כריר המצרית כבר נרשמו בשבוע האחרון יציאות של כ-2.2 מיליון חביות ביום, הכמות הגבוהה ביותר שנראתה שם לפחות מאז 2016.

כלומר, זה כבר לא פתרון חירום של כמה אוניות. נוצרת כאן דרך יצוא חדשה.

והיא עובדת.

רק שהיא עולה הרבה יותר.

הבעיה היא לא רק המרחק - אלא שהמכלית נעלמת לחודש

נניח שמכלית הייתה יכולה לעשות מסלול מסוים מסעודיה לאסיה וחזרה כמה פעמים בשנה. אם עכשיו כל מסע מתארך בשבועות, אותה מכלית יכולה לעשות פחות נסיעות.

קיראו עוד ב"גלובל"

הנפט לא נעלם. המכליות נעלמות.

וזה הבדל חשוב.

שוק הנפט העולמי צורך יותר מ-100 מיליון חביות ביום. כמה מיליוני חביות שמועברות בדרך קצת אחרת לא יוצרות מיד מחסור עולמי.

אבל שוק המכליות הרבה יותר קטן והרבה פחות גמיש.

כאשר אונייה שאמורה הייתה לסיים מסע בתוך כמה שבועות נשארת בים כמעט חודש נוסף, צריך למצוא עוד אונייה. וכשאלפי קילומטרים נוספים נכנסים לכל הפלגה, צריך גם יותר דלק, יותר צוות, יותר ביטוח ויותר כסף.

כבר בסוף יולי נותרו מערבית לסואץ רק עשרות בודדות של מכליות ענק מסוג VLCC שהיו זמינות להובלות חדשות. בענף העריכו שהמעקפים יכולים להוסיף סדר גודל של מיליון דולר ואף יותר לעלות של מסע בודד, עוד לפני כל העלויות הנלוות.

וכשמדובר במיליוני חביות בכל יום, גם עוד דולר או שניים לחבית הופכים מהר מאוד להרבה מאוד כסף.

והלקוח האסייתי מתחיל לשאול למה זו הבעיה שלו

כאן מתחיל החלק הבא של הסיפור.

חלק מבתי הזיקוק באסיה כבר לא מתלהבים מהבקשה של ארמקו לאסוף את הנפט בינבוע. מבחינתם, הם חתמו על עסקה לרכישת נפט סעודי - לא על השתתפות במסע הישרדות בים האדום.

אם קשה למצוא מכלית שמוכנה להגיע לינבוע, עלות ההובלה עולה. ואם ארמקו רוצה שהלקוח ייקח על עצמו את הסיכון והעלות, הלקוח יכול לדרוש מחיר נפט נמוך יותר.

זה כבר קורה בחלק מהתמחור לאסיה. סעודיה חתכה לאחרונה את מחיר הנפט העיקרי שלה ללקוחות באזור לרמה הנמוכה ביותר מאז 2020.

גם על ההנחה החריגה ללקוחות באסיה כתבנו לאחרונה.

וכאן מגיע הפרדוקס: מחיר חבית הנפט עצמה יכול לרדת, בזמן שהמחיר האמיתי של להביא אותה לבית הזיקוק דווקא עולה.

אז למה הנפט לא ב-150 דולר?

כי נכון לעכשיו, החביות עדיין מגיעות.

זה אולי הדבר החשוב ביותר להבין.

המשבר קשה, המסלולים מוזרים, הביטוח יקר והמכליות נוסעות מרחקים עצומים - אבל ארמקו ממשיכה לספק נפט. היא משתמשת בצינורות, במאגרים, בנמלים חלופיים ובצי של מכליות כדי שהלקוחות יקבלו את מה שהזמינו.

לכן עדיין אין כאן אובדן של מיליוני חביות מהשוק. יש בעיקר אובדן של יעילות.

אבל גם לזה יש מחיר.

ברנט סיים את השבוע סביב 94.4 דולר לחבית, אחרי עלייה של כ-6.6% בשבוע. העלייה קשורה לכל המתח מול איראן ולא רק לחות'ים, אבל שוק הנפט מתחיל לתמחר שוב משהו שכבר כמעט נשכח: גיאוגרפיה.

בשנים רגילות, המרחק בין שדה הנפט לבית הזיקוק היה בעיקר עניין של עלות הובלה. עכשיו השאלה היא דרך איזה מצר אפשר לעבור, מי שולט בחוף, איזה דגל מתנוסס על המכלית ומי מוכן לבטח אותה.

החות'ים לא צריכים לסגור את הים האדום.

הם רק צריכים להפוך אותו למסוכן מספיק כדי שאנשים אחרים יעשו בשבילם את העבודה.

וזה בדיוק מה שקורה. סעודיה עדיין מוכרת את הנפט שלה, אבל כדי להביא חבית מהמפרץ ללקוח באסיה היא נאלצת לפעמים לשלוח אותה מערבה, צפונה, שוב מערבה, להקיף את אפריקה - ורק אז לחזור מזרחה.

לפעמים הדרך הטובה ביותר להבין כמה השתנה שוק הנפט היא פשוט להסתכל על המפה.

הוספת תגובה

תגובות לכתבה:

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה