81% נכות רפואית מול 65% אי כושר: הערעור נדחה
המערערת מוכרת ב-18 פגימות רפואיות, מחרדה ועד ליקוי ראייה של 30%, אך השופט קבע כי הוועדה נימקה כדין את הפער
בית הדין האזורי לעבודה בחיפה דחה ערעור של מבוטחת שנקבעה לה נכות רפואית משוקללת של 81% לצמיתות, על החלטת ועדת ערר שהעמידה את דרגת אי הכושר שלה על 65% בלבד. כב׳ השופט טל גולן קבע כי הפער בין שני המספרים אינו מלמד כשלעצמו על פגם משפטי בהחלטה.
המערערת, רחל בליטי, מוכרת בענף נכות כללית בגין 18 פגימות. ברשימה מופיעים חרדה (15%), מצב לאחר כריתת רחם (20% זמני), פיברומיאלגיה ומיגרנה (15%), דלקת פרקים (20%), הפרעות בראייה (30%), הפרעות במפרק הלסת (15%), טנטון (10%), היצרות בעמוד השדרה המותני (10%), דלקת גידים מסוידת בכתף (10%), אוסטאו-ארתריטיס כללית (10%), מחלות כבד (5%), ליקוי שמיעה (5%) וסיאטיקה (5%). ועדה מדרג ראשון קבעה כי איבדה 65% מכושר השתכרותה, והערר שהגישה נדחה בדצמבר 2025.
דרגת אי הכושר היא שקובעת את הזכאות בפועל: קצבת נכות כללית מגיעה עד כ-4,711 שקל בחודש למי שאיבד את כושר עבודתו, והמסלול לתקוף החלטה כזו עובר מוועדת עררים אל בית הדין לעבודה. את המערערת ייצג עו״ד יצחק פז, ואת המוסד לביטוח לאומי ייצג עו״ד אורי כץ.
למה 100% ולא 65%?
המערערת טענה כי לא ברור מדוע מי שסובלת מליקויים רבים כל כך לא נקבעה לה דרגת אי כושר מלאה. היא הצביעה על תקופה קודמת, שבה נכותה הרפואית עמדה על 78%, נמוכה מזו שנקבעה לה כיום, ולצדה נקבעה לה דרגת אי כושר של 100%. עוד נטען כי מדובר בהחלטה שבלונית הלוקה באי סבירות קיצונית, וכי לא ברור “כיצד אדם במצבה יכול להשגיח על קשישה, בין אם סיעודית ובין אם לאו, כאשר היא עצמה זקוקה להשגחה”. באשר לעבודות מיון נטען כי התנאים שהותוו “אינם ריאליים למצבה” ומתעלמים מההגבלה בעבודה בישיבה ומההגבלות האורתופדיות. הבקשה הייתה להשיב את הדיון לוועדה בהרכב חדש.
המוסד לביטוח לאומי השיב כי הוועדה התייחסה לכל ליקוי בנפרד ובאופן מנומק, שקללה את גילה של המערערת, השכלתה ועברה התעסוקתי, ואף פירטה את סוגי העבודות שבהן תוכל להשתלב. עוד נטען כי הוועדה אימצה את החלטת פקידת השיקום מיוני 2025, וכי לפי הפסיקה “אין בהחמרה של ליקוייו הרפואיים של המבוטח כדי לשקול בהכרח לעניין דרגת אי הכושר”.
מה כתבה הוועדה בפרוטוקול
הוועדה, שבהרכבה ישבו מומחים לרפואה תעסוקתית, מומחה שיקום ומומחית תעסוקה, פירטה מגבלה מול מגבלה: “עקב הפרעה במתן שתן מסוגלת לעבוד עם נגישות לשירותים. עקב הגבלה קלה בע״ש מותני מסוגלת לעבוד ללא הרמת משאות כבדים, עקב חרדה מסוגלת מוגבלת לעבודה הכרוכה בלחץ נפשי. עקב פיברומיאלגיה + מיגרנה מסוגלת לעבוד בעבודה ללא מאמץ פיזי חריג וללא צורך בריכוז גבוהה” (השגיאות במקור).
ההמשך באותו נוסח: “עקב אוסטאו-ארתריטיס ודלקת מפרקים מסוגלת לעבוד בעבודה ללא מאמץ פיזי וללא חשיפה לקור קיצוני. עקב הגבלה קלה בכתף ימין מסוגלת לעבוד ללא צורך בהרמת היד מעל גובה השכם. עקב ליקוי ראיה בשיעור 30% מסוגל לעבוד בעבודה שאין צורך ראייה דו עינית. למחלת כבד והפרעה בלסת אין השפעה על כושר עבודתה. עקב טנטון מסוגלת לעבודה ללא חשיפה לרעש מזיק. עקב סיאטיקה מסוגלת לעבוד ללא ישיבה ממושכת”.
מכאן עברה הוועדה להשפעה המצטברת: “בהינתן תנאי עבודה המיוחדים שצוינו לעיל ולאחר בחינה מחודשת של ההשפעה של כלל הליקויים על כושרה של התובעת לעבוד ולהשתכר תוך התייחסות גם לגילה, השכלתה ונתוניה התעסוקתיים הוועדה בדעה שהתובעת מסוגלת לעבוד בהיקף של יום עבודה חלקי בעבודת ליווי קשישה לא סיעודית”, או לחלופין “בעבודה חרושתית בלתי מקצועית: בעיקר עבודות אריזה ומיון של חפצים לא עדינים ולא כבדים”. המסקנה: דרגת אי כושר של 65% “כמשקפת נאמנה את כושרה של התובעת לעבוד ולהשתכר”.
מתי בית הדין מתערב בקביעת אי כושר
השופט גולן נשען על שורה של הלכות. בעניין אופנר נפסק כי “המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה”. בעניין עטיה נקבע כי ועדת אי כושר, בשונה מוועדה רפואית לעררים, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע רפואי מיוחד וקובעת עובדות, ולכן ההתערבות שמורה למקרים קיצוניים “הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק”.
- הבן טען שאמו באה לאכול פלאפל - אך ביה"ד קבע: זהו מקום מגוריה
- שאלות ותשובות על פנסיה חובה לעצמאי - קנס, שכיר במקביל ומשיכה בסגירת עסק
על טענת התפקוד השיב בית הדין בציטוט מעניין כושאווי: “טענות המבקש כי דרגת אי הכושר אינה מבטאת את ההשפעה התפקודית של ליקויו, כמו גם טענותיו כנגד העבודות האפשרויות שהוצעו לו, מופנות כנגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה אשר בית הדין לא יתערב בהן”.
למה 81% נכות אינם 81% אי כושר
הפער בין שני השיעורים נדון בנפרד. בעניין כהן נפסק כי “הנכות התפקודית משמעה מידת צמצום כושרו של המבוטח להשתכר, לאור הנכות הרפואית כפי שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית. בכך שליקוייו של המבקש הוחמרו אין בהכרח כדי לשקול לעניין דרגת אי כושרו להשתכר. התייחסותה של הוועדה הינה לכושר העבודה של המבוטח, ולא למצבו הרפואי”.
במקרה הזה הצביע השופט על שני הסברים קונקרטיים לפער. הראשון, חפיפה בין האוסטאו-ארתריטיס (10% נכות) לדלקת המפרקים (20% נכות), ששתיהן טופלו יחד תחת מגבלה אחת: “מסוגלת לעבוד בעבודה ללא מאמץ פיזי וללא חשיפה לקור קיצוני”. השני, שתי פגימות שלגביהן קבעה הוועדה במפורש כי “אין השפעה על כושר העבודה”, מחלת הכבד (5%) וההפרעה במפרק הלסת (15%).
גם הטענה בדבר הפגימה הנפשית נדחתה. בגינה יושם פריט ליקוי 34(ב)(3) כסעיף ביניים ונקבעו 15% נכות, טווח הנע בין “הגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה” ובין “הגבלה בינונית של כושר העבודה”. בעניין ג׳רייס נפסק כי “העובדה כי המבקש לא איבד כדי 50% מכושרו לעבוד מלמדת על טווח אפשרויות שבין 0% ל-49% ובתוכו מונחת גם האפשרות של הגבלה בינונית”. שם דובר במבוטח שהוכר ב-20% נכות נפשית, לעומת 15% מותאמים כאן.
לטענה על צמצום ניכר של האפשרויות התעסוקתיות השיב בית הדין בהלכת זהבי, שלפיה “התייחסותה של הוועדה הינה לכושר העבודה של המבוטח, ולא לסיכויים למציאת עבודה בתחומי העיסוק האפשריים”, ובהלכת סברנסקי: “הוועדה אינה נדרשת ליתן דעתה לשאלה אם היקף העבודה החלקי שקבעה מספיק לפרנסת המבקש, בדיוק כשם שהיא אינה נדרשת ליתן דעתה לשאלה אם ישנו ביקוש לעובדים בתחומים שקבעה כמתאימים למבוטח”.
הערעור נדחה, וכמקובל בהליכי ביטחון סוציאלי לא ניתן צו להוצאות. בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה אפשרית בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. דרגת אי הכושר של בליטי נותרה 65%, מול 81% נכות רפואית צמיתה.
