מלגזה או עגורן? נמל אשדוד וארבע חברות ניצחו את רשות המסים

מה בעצם עומד לפניכם כשאתם רואים בנמל מכונה ענקית עם זרוע ארוכה שמרימה מכולה שלמה ונוסעת איתה? מלגזה גדולה, או עגורן שהחליטו לשים על גלגלים? השאלה הזו, שנשמעת כמו טריוויה הנדסית, הגיעה לכדי סכסוך משפטי אמיתי בין חמש חברות ישראליות לבין רשות המסים, ובסופו של דבר הכריע בה בית משפט השלום ברמלה, בפני השופט זיוון אלימי.

במרכז הסיפור עומדות מכונות שנקראות "Reach Stacker", או בעברית "משנעי מכולות": כלים בעלי הנעה עצמית וזרוע טלסקופית, שמיועדים להרים מכולות תקניות ולהסיע אותן ממקום למקום בשטחי נמלים ומסופים. בין 2017 ל-2020 ייבאו לישראל חמש חברות - אוברסיז קומרס, גולד בונד, המובילים קרית-שמונה, נמל אשדוד וויטק סוכנויות - כלים כאלה, וסיווגו אותם, ברובם, כמלגזות. הסיווג הזה לא היה עניין סמנטי בלבד: תחת פרט מכס 84.27 (מלגזות), היבוא היה באותן השנים פטור ממכס. לעומת זאת, אם היה מדובר ב"רכב עבודה המצויד בעגורן" - פרט מכס 84.26 - היה צריך לשלם מכס בשיעור של 6%.

רשות המסים לא קנתה את הסיווג. בביקורת שערכה קבעה כי מדובר בכלי עבודה עם עגורן, ולא במלגזה, והיא הוציאה לחברות הודעות חיוב שהצטברו לסכומים משמעותיים: אוברסיז קומרס נדרשה לשלם 374,575 שקל, גולד בונד 95,143 שקל, המובילים קרית-שמונה 94,276 שקל, ונמל אשדוד קיבל שתי הודעות חיוב בסכום כולל של כ-924 אלף שקל, שהוא שילם "תחת מחאה". שלוש החברות הראשונות בחרו שלא לשלם, אלא הפקידו ערבויות בנקאיות. גם ויטק סוכנויות, שסיווגה מלכתחילה את הכלי שלה כ"רכב עבודה עם עגורן" ושילמה מכס בהתאם, ניסתה בהמשך לקבל את הכסף בחזרה, אך ללא הצלחה. הערר שהגישו כל החברות לבית המכס באילת נדחה, וכך גם הערעור ליחידת הסיווג הארצית. לא נותרה להן ברירה אלא לפנות לבית המשפט.

לתמיכה בעמדתן, הביאו החברות התובעות את חוות דעתו של מהנדס המכונות גיל קפלן, שהסביר בעדותו כיצד לדעתו נולד הכלי: "בהתחלה לא כל כך ייבאו מכולות מטענים ואז הם לקחו את המלגזה במקום לקחת SPREADER על קלשונים, הם הוציאו את הקלשונים והתקינו את ה-SPREADER על מלגזה". משם, לדבריו, המשיכה ההתפתחות ההדרגתית עד לכלי המודרני. קפלן הוסיף שמדובר, מבחינה טכנית, כמעט באותו כלי: מערכת ההיגוי, הגלגלים, המנועים והקבינה זהים למלגזות כבדות.

"יותר דומה לעגורן מאשר למלגזה"

מנגד, הביאה המדינה את חוות דעתו של גבי שוורץ, גורם בכיר בבית המכס באילת (שאינו מהנדס מכונות, וגם הוא זה שדחה את הערר של החברות). שוורץ טען שההבדל דווקא ברור: "עגורן... בא מלמעלה ומרים מטען מלמעלה, כמו הריץ' סטאקר, בזמן שמלגזה כמו מזלג באה מלמטה ומרימה מטען מלמטה, ולכן זה יותר דומה לעגורן מאשר למלגזה".

השופט אלימי לא התרשם מהטיעון הזה. הוא קבע שיש להפעיל את המבחן התלת-שלבי שנקבע לפני שנים בהלכת מירון: לזהות את מהות הכלי בפועל, לפרש את פרטי המכס הרלוונטיים, ולהתאים ביניהם. וכך הוא כתב בפסק הדין: "הניסיון לראות בזרוע טלסקופית המהווה חלק אינטגרלי מכלי רכב שתפקידו להרים מכולות ולשנע אותן בנסיעה... כעגורן הינו ניסיון מלאכותי ודחוק", והוסיף שהמדינה נתלית בפרשנות צרה של אמנת בריסל, תוך התעלמות מהשימוש בפועל של הכלי.

תמיכה נוספת לעמדתו מצא השופט בעובדה שמשרד התחבורה עצמו מגדיר את משנעי המכולות כמלגזות לצורכי רישוי, ומי שמפעיל אותם צריך רישיון הפעלת מלגזה, לא רישיון מנופאי. הוא גם הפנה לפסיקה קודמת של בית משפט השלום בתל אביב, שקבעה בעניין דומה כי כלי עם זרוע טלסקופית ומזלג הוא מלגזה לכל דבר ועניין.

התוצאה: שתי התביעות התקבלו במלואן. הודעות החיוב בוטלו, הכספים ששילמו חברת נמל אשדוד וויטק סוכנויות יוחזרו להן, והערבויות הבנקאיות של שלוש החברות האחרות ישוחררו. בנוסף, חויבה המדינה לשלם לחברות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 90,575 שקל.