האם כדאי להשקיע כשהבורסה בשיא?

שיא הוא מצב שהשוק חוזר אליו שוב ושוב, ומדדים נמצאים בשיאים חדשים פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. כל מגמה עולה ארוכה עוברת דרך שורה של שיאים, וכל אחד מהם נראה באותו רגע כמו הרף הגבוה ביותר שהיה. מי שממתין שנים ל"תיקון" יכול להפסיד תקופות ארוכות של עליות, וההפסד הזה קשה לראות מפני שהוא מופיע כרווח שנשאר מחוץ לחשבון.

השאלה שמכריעה היא אופק ההשקעה. כסף שמיועד ל-20 שנה יכול להיכנס גם בשיא, מפני שהזמן שעומד לרשותו מאפשר לספוג ירידה ולהמתין להתאוששות. אותו סכום עצמו, כשהוא נדרש בעוד שנתיים, נמדד לפי המחיר שיהיה ביום המשיכה, ושם רגע הכניסה מכריע.

מי שחושש מתזמון יכול לפרוס את ההשקעה על פני כמה חודשים, ולהחזיק בינתיים את היתרה באפיק נושא ריבית.

כסף שממתין במק"מ מרוויח 3.22% עד 3.31%, ואחרי מס של 15% נשארים כ-2.8%. מול אינפלציה של 1.5% זו תשואה ריאלית של כ-1.3% בשנה. זה כל מה שההמתנה מייצרת, ומולה עומדת כל עלייה שהשוק עושה בזמן הזה.

בשקלים, 100 אלף שקל שממתינים שנה מייצרים 3,310 שקל לפני מס ו-2,814 אחריו, ובניכוי האינפלציה נותרים כ-1,314 שקל ריאליים. שלוש שנות המתנה מוסיפות כ-3,950 שקל בכוח קנייה של היום.

מי שנכנס לפני ירידה נתקל באריתמטיקה של החזרה: נפילה של 20% דורשת עלייה של 25%, נפילה של 30% דורשת 42.9% ונפילה של 50% דורשת 100%. הנוסחה היא שיעור הירידה חלקי מה שנשאר, וזו גם המשמעות המלאה של כניסה רגע לפני ירידות.

פריסה על פני עשרה חודשים מפצלת את הסכום לעשר מנות של 10 אלף שקל. ירידה של 20% אחרי המנה הראשונה נוגעת ב-10 אלף שקל, והיתרה נכנסת במחירים שאחריה. מחיר הכניסה הופך לממוצע של עשרה מחירים, והתלות במועד בודד קטנה בהתאם.

המס על ההמתנה נגבה גם על החלק ששומר על הערך בלבד: 15% על מק"מ מחושבים על מלוא 3.31%, כולל 1.5% שמכסים את האינפלציה. אותה אריתמטיקה של בסיס קטן עומדת מאחורי מניה שירדה בעשרות אחוזים.