"דבר" פרסם ידיעה כוזבת על חזיר במסעדה כשרה - ואז קבר את התיקון

בעלי חיים רבי-יוקרה כמו האריה, הנמר והדוב לא זכו בשפה העברית למה שניתן דווקא לחזיר: ששמותיהם יהפכו למושג המתאר התנהגות. אלא שזה כמובן כבוד קטן מאוד, כאשר זוכרים את מה מתארת המילה "חזירוּת". הדבר מדגים בצורה חיה את התיעוב שרוחשים יהודים מזה אלפי שנים לבהמה זו. רבים מאלו שאינם מקפידים כלל על דיני הכשרות, מזדעזעים ואף נגעלים מעצם המחשבה על אכילת חזיר. מדוע? לא ממש ברור ולא לגמרי חשוב; זוהי עובדה.

אבל במדינת ישראל היו ונותרו מי שכן אוכלים חזיר - בשנותיה הראשונות בעיקר מבין הנוצרים (וגם מוסלמים שאינם מקפידים על מצוות דתם), ובעשורים האחרונים גם עולים ממדינות שונות. האם יהיה מותר במדינת היהודים לגדל חזיר, לשווק אותו ולצרוך אותו? היכן נקודת האיזון בין מסורת יהודית עמוקה וממושכת לבין זכויות הפרט במדינה דמוקרטית? אם תרצו - אחת ההתנגשויות הראשונות בין היהודית לבין הדמוקרטית בתיאור אופיה של המדינה.

בית המשפט העליון נדרש לסוגייה מספר פעמים בשנות החמישים, וקבע שהיא עניין להסדרה רוחבית בידי הכנסת, ושבלא חקיקה ראשית מתאימה - לא ניתן למנוע גידול חזירים וסחר בהם. ב-1956 קבעה הכנסת, כי הרשויות המקומיות יוכלו להחליט האם יהיה מותר למכור בשר חזיר בתחומיהן. שש שנים לאחר מכן אסר החוק לגדל חזירים בארץ, אלא באזורים הנוצריים בצפון הארץ, בגני חיות ובמכוני מדע. והיו גם היבטים משפטיים נקודתיים יותר לסוגייה רגישה זו.

העיתון טען שהתנצל

בדצמבר 1952 פורסמה בעיתון "דבר" הידיעה הבאה: "נסגרו בתי מלון ובתי קפה בנתניה. בתי מלון לחמן וגרינשטיין בנתניה נסגרו על ידי אגף הפיקוח, האחד לחודשיים והשני לשבועיים. כן נסגרו בתי הקפה והמסעדות: הקר בכפר ידידיה, אפטר בכפר יונה, 'אביבה', 'עין הצור' ומסעדת שניידר בנתניה משבועיים עד חודשיים. במסעדת שניידר בעלת השלד [כך במקור; צריך להיות: השלט] 'כשר' מצאו עובדי הפיקוח בשר חזיר".

משה שניידר, בעליה של המסעדה הנושאת את שמו, נזעק. היא אמנם נסגרה, אבל לא בגלל בשר חזיר חלילה. ואכן, למחרת פרסם "דבר" תיקון: "לא נמצא בשר חזיר בנתניה. ארגון בתי ההארחה בנתניה מבקש להכחיש את הידיעה שנתפרסמה אתמול, כאילו נמצא על ידי שלטונות הפיקוח בשר חזיר במסעדת שניידר בנתניה". שניידר לא הסתפק בכך, דרש שהעיתון יכחיש במישרין ולא רק בשם האיגוד, ומשלא נענה - הגיש תביעת לשון הרע. העיתון לא הכחיש את טענותיו של שניידר, אך אמר שהפרסום השני היה התנצלות שנעשתה על דעתו.

הדיון בתביעה התרחב לשאלות של כשרות שמעבר לחזיר, שהוכח שלא הייתה אי-פעם במסעדתו של שניידר. הוא אמר, כי שיווק תמיד אך ורק בשר כשר, וכי לקוחותיו יודעים שהוא אדם דתי ושומר כשרות. אולם, שניידר אישר שמעולם לא ביקש וממילא מעולם לא קיבל תעודת כשרות של הרבנות בנתניה; אפשר לסמוך עלי, טען.

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, שלמה לובנברג, נזקק להלכות כשרות של הרמב"ם כדי לקבוע: "אין חובה על הזולת לשאול על כשרות, ובעיקר אין צורך לשאול הכשר מרב או מרבנות. הכשר זה איננו חובה, כי אם זכות הניתנת למניעת ספקות אצל באי ביתו של יהודי". במקרה הנדון, לקוחותיו של שניידר לא הטילו ספק בדבר כשרות מסעדתו עד לפרסום אותה ידיעה ב"דבר".

הפיצוי: 250 לירות

לובנברג המשיך: "לית מאן דפליג [איש אינו חולק] כי החזקת בשר חזיר הינה הפרה מוחלטת של כשרות. למותר לציין, כי מלבד היותו מן המאכלות הפגולות ליהודים, הרי מסמל החזיר בעיני יהודי את שיא הטריפה והטומאה. ברור, אפוא, כי פרסום האומר שבעליה של מסעדה המוחזקת והמוצגת ככשרה מסתיר בה בשר חזיר, יש בו בפרסום זה משום פגיעה ישירה בשמו של האדם כבעל מסעדה כשרה, ועל כן פגיעה ישירה בהתעסקותו ופרנסתו.

"כן יש בפרסום משום פגיעה בשמו כאדם ישר, שכן מרמז הדבר על גניבת הדעת של הבריות האוכלים בשר חזיר שעה שהם מאמינים כי הם אוכלים מאכלות כשרות למהדרין מן המהדרין. שמעתי והנני מאמין כי לקוחות התרחקו מהמסעדה של התובע אחרי פרסום הידיעה. אין אני זקוק להם במשפט הזה, כי מתוך הפרסום והרקע עצמם מסתבר הנזק שנגרם לשמו הטוב של התובע".

• "עיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת - גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים"
• "הפרשנות בוודאי צריכה להיות מרחיבה לגבי סוכה במדינה יהודית"

לובנברג קבע, כי ל"דבר" אין כל הגנה על הפרסום הראשון, וכי הפרסום השני לא היה בגדר התנצלות. העיתון טען, כי מספר קוראיו שומרי הכשרות קטן מאוד, אך לובנברג אמר שטיעון זה דווקא מוכיח שהוא לא היה חייב לפרסם את הידיעה. "דבר" לא פרסם תיקון בלתי מסויג ולא ביקש את סליחתו של שניידר, ולא הוכח שהלה הסכים לנוסח של הידיעה השנייה.

שניידר טען שנאלץ לסגור את המסעדה "עקב סערה שהתחוללה בחוגים הדתיים בנתניה" אחרי פרסום הידיעה הראשונה, אך בפועל היא נסגרה לזמן מה בידי משרד המסחר והתעשייה משום שנמצא בה בשר שמקורו בשוק השחור. המסעדה נפתחה שוב, ואז החליט שניידר להעביר אותה למקום אחר בנתניה. בשקלול עובדות אלו והתנהגותו הפסולה של "דבר", העיתון חויב בתשלום פיצוי בסך 250 לירות.

לעיון נוסף: "יום-יום הדין: העשור הראשון בראי פסיקת בתי המשפט" (הוצאת סטימצקי)