מה קורה למי שמשקיע רגע לפני מפולת?

מי שהשקיע 100 אלף שקל ערב ירידה של 30% מוצא בחשבון 70 אלף שקל, וזה המספר שמופיע בדוח באותו רגע. משקיע לטווח ארוך מקבל גם את הצד השני של אותה תנועה, כלומר את ההתאוששות שמגיעה אחריה, והקושי מתעורר כשהכסף נדרש בדיוק בתקופת הירידות. מכאן שהתאמת רמת הסיכון לטווח ההשקעה משפיעה על התוצאה יותר מכל ניסיון לנחש מתי תגיע המפולת הבאה.

החזרה מ-70 אלף שקל ל-100 אלף שקל דורשת עלייה של כ-43%, שהיא גדולה בהרבה מהירידה שקדמה לה. הפער נוצר מפני שהאחוזים נמדדים מבסיס קטן יותר אחרי הירידה: 30 אלף השקלים שנמחקו הם 30% מ-100 אלף, ואותם 30 אלף עצמם הם 43% מ-70 אלף. מי שמושך את הכסף בשפל מקבע את ההפסד ומוותר בדיוק על התקופה שבה הבסיס הקטן עובד לטובתו.

אותה נוסחה נותנת טבלה שלמה: ירידה של 20% דורשת עלייה של 25%, ירידה של 40% דורשת 66.7% וירידה של 50% דורשת 100%. החשש מכניסה בשיא נשען כולו על הטבלה הזו, וזה מה שנבחן בהשקעה כשהשוק בשיא. בפועל השוק נמצא בשיא בחלק גדול מהזמן, מפני שכל מגמה עולה ארוכה עוברת דרך שיאים חדשים ברצף, והמתנה לירידה מוציאה את הכסף מהשוק לתקופות ארוכות.

פריסת ההשקעה מקטינה את התלות ברגע הכניסה. 100 אלף שקל שנכנסים בעשר מנות חודשיות קונים בעשרה מחירים שונים, וירידה של 30% בחודש השני נוגעת ב-20 אלף שקל בלבד, בעוד 80 אלף הנותרים נכנסים אחריה במחירים נמוכים יותר. מחיר הכניסה האפקטיבי הוא הממוצע של עשרת המחירים, וככל שהתנודתיות בתקופה גבוהה יותר הפריסה משנה יותר.

עומק הירידה תלוי במה שמחזיקים. מדד מחליף את מרכיביו לאורך זמן, וחברה שקורסת יוצאת ממנו ומפנה מקום לחברה אחרת, בעוד מניה בודדת יכולה להישאר בשפל לצמיתות כשהעסק עצמו הצטמצם. הפער בין שני המצבים הוא מה שנמדד בהפסד במניה בודדת מול מדד.

המשתנה שקובע הוא מועד הצורך בכסף. סכום שנדרש בעוד שנתיים ונמצא בחשיפה מנייתית מחייב מכירה במחיר שיהיה אז, יהיה אשר יהיה, ולכן ההתאמה נעשית מול תאריך המשיכה המתוכנן. אותו סכום עצמו, כשהוא נועד לעוד עשרים שנה, יכול לספוג ירידה של 30% ולהמתין להתאוששות.