תביעות לשון הרע במיליונים נועדו בעיקר לצרכים תקשורתיים

"טוב שם משמן טוב", קובע שלמה המלך במגילת קהלת שקראנו בשבת שעברה. אבל כמה עולה שמן אנחנו יודעים; כיצד מעריכים פגיעה בשמו של אדם? אם ניתן להוכיח נזק ממשי - למשל: אובדן לקוח גדול בשל השמצה ספציפית - המשימה קלה יחסית. אבל ברוב המכריע של המקרים, לשון הרע אינה גורמת נזק מוחשי הניתן לכימות. לכן, המסלול המרכזי שקובע חוק איסור לשון הרע הוא פיצוי ללא הוכחת נזק בתקרה הקבועה בחוק.

החוק המקורי משנת 1965 קבע פיצוי מירבי של 50,000 שקל, עם אפשרות להכפיל אותו במקרה בו ניתן להוכיח כוונה לפגוע. זו אינה הוכחה קלה; על הנפגע להוכיח שהפוגע ידע שהוא משקר ולמרות זאת פרסם את השקר בכוונה תחילה כדי לפגוע בו. לעומת זאת, אם התביעה היא על פרסום ללא כוונה לפגוע, נטל ההוכחה הוא על הנתבע (לאחר שהתובע מוכיח שהיה פרסום שכזה) - להוכיח שעומדת לו אחת ההגנות שבחוק (הנפוצות שבהן: אמת דיברתי או הבעת דעה בתום לב).

עם הצמדה למדד, הסכומים העדכניים הם קרוב ל-80,000 שקל ול-160,000 שקל. אגב: מי שרוצה לתבוע בטענת לשון הרע בבית המשפט לתביעות קטנות - ויש תביעות כאלה - מוגבל לתקרה של ערכאה זו, העומדת כיום על 40,000 שקל. בתמורה הוא מקבל הליך הרבה יותר מהיר ופשוט, בלי עורכי דין - אם כי לעיתים עשוי בית המשפט לקבוע שמדובר בבירור עובדתי נרחב מדי מבחינתו ושיש להעבירו לבית משפט השלום. תביעות לשון הרע שמקורן ביחסי משפחה מתבררות בבית המשפט למשפחה, וכאלה שמקורן ביחסי עבודה - בבית הדין לעבודה.

נתניהו תובע 2.6 מיליון שקל

נחזור לדרך המלך: תביעת לשון הרע בבית משפט השלום (עד 2.5 מיליון שקל) או בבית המשפט המחוזי (מעל סכום זה). למרות המגבלה הברורה הקבועה בחוק, מוגשות תביעות רבות על סכומים גבוהים בהרבה, עד כדי מיליוני שקלים. הדוגמא האחרונה: בנימין נתניהו תובע 2.6 מיליון שקל מעשרה עיתונאים וכלי תקשורת, בעקבות הפרסומים על התראות שקיבל לפני 7 באוקטובר (ניר ברקת תובע 12 מיליון שקל מחדשות 12). נניח בצד את השאלה האם זהו המסלול הראוי במדינה דמוקרטית, ונעסוק רק בסוגיית הסכום - שהיא רחוקה מלהיות טכנית.

לכאורה, אפשר לתבוע את הסכום המירבי על כל פרסום, וכך להגיע למיליוני שקלים. אבל החוק אומר במפורש, כי "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק בשל אותה לשון הרע יותר מפעם אחת". מהי "אותה לשון הרע"? בשנת 2020 קבע השופט נעם סולברג שלושה מבחני עזר: תוכן הפרסומים (האם מדובר בהתבטאויות זהות בתוכנן; ואם התוכן דומה אך לא זהה, האם ישנה פגיעה נוספת בעצם השוני); חלוף הזמן בין הפרסומים; זהות הנמענים (האם הפרסום הופץ לאותם בני אדם או באותו אמצעי הפצה).

מה המשמעות המעשית? עיתונאי מפרסם ידיעה וחוזר עליה מספר פעמים בתוך כמה ימים; זהו פרסום אחד. אם יצייץ אותה עשר פעמים בחשבון ה-X שלו, זהו פרסום נוסף. פרסום בפייסבוק ייחשב גם הוא כפרסום נפרד. אם יחזור על הידיעה לאחר חודש, הדבר ייחשב לפרסום רביעי. כלומר: ייתכן שהידיעה תפורסם 20 פעמים - אך ניתן יהיה לתבוע על ארבעה פרסומים בלבד. לכן, ברוב המכריע של המקרים - הגשת תביעות עתק אינה עולה בקנה אחד עם החוק ועם הפסיקה, ונועדה מן הסתם בעיקר לצורכי תקשורת.

"פיצוי מופרז ונטול בסיס"

לסכומים שכאלה יש עוד משמעות רבת חשיבות. בפסק דין נפרד, בינואר 2025, קבע סולברג מהם מאפייניה של תביעת השתקה - כזו שנועדה להרתיע את הנתבע מפרסום לגיטימי. הללו כוללים: פערי כוחות ניכרים בין בעלי הדין, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, תביעת פיצוי מופרז ונטול בסיס, ברירת נתבעים בעייתית ונטולת הצדקה, תביעה המוגשת בגין אמירות שהושמעו במסגרת ויכוח ושיח בנושא אשר עשוי לעורר עניין ציבורי, ומכלול התנהלות התובע.

לעניינו חשוב קנה המידה של "פיצוי מופרז ונטול בסיס". אם אדם תובע מיליון שקל על פרסום בודד ואינו טוען לכוונה לפגוע, משמעות הדבר היא שתביעתו עולה פי 12.5 על הסכום המירבי שניתן לפסוק. סכום התביעה כשלעצמו אינו מלמד שמדובר בתביעת השתקה, אך כאמור הוא מהווה אינדיקציה לכך. תביעות כאלו, פסק סולברג, אמנם לא יידחו על הסף - אך התובע מסתכן בפסיקת הוצאות גבוהות במיוחד, אפילו עד כדי סכום התביעה. וזאת לאחר ששילם אגרה של 2.5% מסכום התביעה וכמובן נשא בשכרו של עורך דינו.

קביעת סכום הפיצוי כאשר מתקבלת תביעת לשון הרע איננה מלאכה קלה, מאחר שכאמור לא ניתן לכמת את שוויה של הפגיעה. בתי המשפט משתמשים לרוב בפסיקה קודמת בנסיבות דומות; רק מקרים מועטים הגיעו לבית המשפט העליון (שכן רוב התביעות מתחילות בבית משפט השלום) ולכן רוב הפסיקה המנחה (שאינה תקדימית ומחייבת) היא של בתי המשפט המחוזיים. וכאן ניתן לראות מגוון רחב, המביא בחשבון שורה ארוכה של שיקולים: חומרת הפרסום, תפוצתו, האם הנתבע חזר בו וכיצד ניהלו הצדדים את ההליך.

• ביהמ"ש המחוזי מגביל שימוש בחוקרים פרטיים בתביעות לשון הרע
• קרא לגרושתו בשמות גנאי ברשת – וישלם 30 אלף שקל

הממוצע: 28,000 שקל

כאשר מדובר בתביעות בהן מעורבים אישי ציבור - וזה כולל פוליטיקאים, פקידים בכירים ובמידה מסוימת עיתונאים - נוסף עוד שיקול. מי שנכנס לזירה הציבורית, מביא בחשבון שהוא עלול לספוג פגיעות; יש לו יותר אמצעים להגיב מאשר לאדם פרטי; ולעיתים הוא עצמו אינו מקפיד על טוהר לשונו. לכן, הנטייה היא לפסוק פיצויים נמוכים יותר (באופן יחסי) לאישי ציבור. עו"ד אברהם טל מפרסם עדכון שוטף של הסכומים שנפסקים בתביעות לשון הרע, והנה כמה דוגמאות בולטות מן התקופה האחרונה בעניינים/צדדים ציבוריים:

* בני גנץ קיבל 40,000 שקל (בלא כתב הגנה) לאחר שבפייסבוק נטען שהוא סוכן אמריקני שנשתל בקבינט המלחמה.

* שקמה ברסלר קיבלה 41,000 שקל על פרסום ולפיו ידעה מראש על 7 באוקטובר.

* יעקב ברדוגו חויב לפצות את הגיאולוג יוסי לנגוצקי ב-75,000 שקל, לאחר שייחס לו כוונות הרג.

* לימור לבנת תפצה את דוד אמסלם ב-80,000 שקל לאחר שטענה שדרש ממנה למנות את מקורביו לתפקידים במשרד החינוך.

• ביהמ"ש אישר את ההסדר לפיצוי חלקי של נפגעי פרשת סלייס גמל
• אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל מתקוטטים על עיתון ערב בחירות

* אלוף (מיל') ישראל זיו יקבל 140,000 שקל מעידו שיפוני, שייחס לו ידיעה מראש על 7 באוקטובר.

* ינון מגל יפצה ב-7,500 שקל את גיא פלג בשל פרסום כוזב על שירותו הצבאי.

* גיא פלג חויב לפצות את רמי בן-יהודה ב-18,000 שקל לאחר שכינה אותו "עבריין".

* פאני מיכאלי תפצה את שקמה ברסלר ב-100,000 שקל על שורה של גידופים בוטים.

* העיתונאי ברק סרי יפצה את השר גדעון סער ב-18,000 שקל על פרסום בנוגע לנסיעותיו לחו"ל.

* אלוף (מיל') דן הראל יפצה את ח"כ צבי סוכות ב-35,000 שקל על פרסום בנוגע ל-7 באוקטובר.

מאות המקרים שמפרסם טל מראים בבירור, כי הסכומים הנפסקים רחוקים מאוד מאלו הנתבעים. הוא מצא, כי הפיצוי הממוצע השנה עומד על 28,000 שקל; ואם מביאים בחשבון את התביעות שנדחות, הסכום נמוך עוד יותר. לכן, כאשר אתם שומעים על איש ציבור התובע מיליונים - כדאי שתזכרו שלושה דברים: מן הסתם מדובר בסכום החורג בהרבה מהתקרה החוקית; ייתכן שהסכום ייתפס כראיה לתביעת השתקה; וגם אם התובע יזכה - הסכום שיקבל כנראה יהיה קטן בהרבה, ואולי אפילו לא יכסה את עלות התביעה.