חוק חסינות חברי הכנסת מצריך התאמות שימנעו את ניצולו לרעה

לפי המצב החוקי הנוכחי, דומה שחבל על כספו וזמנו של רונן בר, אם אכן יגיש תביעת לשון הרע נגד בנימין נתניהו. בר הודיע אמש שזו כוונתו, לאחר שנתניהו שב והטיח בו האשמות לגבי 7 באוקטובר. אבל האירוע הזה בהחלט מעורר מחשבות לגבי הצורך לעדכן את חוק חסינות חברי הכנסת.

סעיף 1 של החוק קובע: "חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל-פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה - בכנסת או מחוצה לה - אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת". עוד מובהר בו, כי החסינות עומדת לחבר הכנסת לגבי מעשיו בזמן כהונתו, גם לאחר סיומה.

זהו אחד החוקים הוותיקים בישראל - הוא נחקק בשנת 1951 - ומטרתו היא לאפשר לחברי הכנסת למלא את תפקידם. במישור הפלילי הוא נועד למנוע מן הממשלה לרדוף את האופוזיציה, ואילו במישור האזרחי הוא נועד להגן על כל חברי הבית מפני תביעות - בעיקר בלשון הרע - בשל התבטאויותיהם. את החסינות הפלילית צריך חבר הכנסת לבקש מוועדת הכנסת ולאחר מכן מן המליאה, ואילו את החסינות האזרחית יכול להסיר בית המשפט בתיק שלפניו; חבר הכנסת יכול שלא לבקש את הפלילית ולוותר על האזרחית.

גוטליב משתוללת ומנופפת בחסינותה

אולם, יש כאן לא מעט פרצות שאותן ניתן לנצל לרעה - ואשר אכן מנוצלות לרעה; וכמו בהרבה תחומים אחרים בחיינו הציבוריים והמשפטיים, השלטון הנוכחי יוצר תקדימי-שפל חדשים. מאחר שהחסינות הפלילית מצויה בידי הכנסת, היא יכולה להשתמש בה בצורה פוליטית ובכך לסרס לחלוטין את החוק ואת תכליתו: הרוב הקואליציוני יכול למנוע חסינות מח"כ מהאופוזיציה ולהעניק אותה לחבריו-שלו. 

המקרה הראשון טרם התרחש, אך המקרה השני קרה: הכנסת העניקה חסינות לטלי גוטליב, אשר חשפה בכוונה את שמו של איש השב"כ ובעלה של שקמה ברסלר, תוך שימוש מוצהר בחסינותה. עתירה בנושא תלויה ועומדת בבג"ץ, אשר לפי פסיקה קודמת בהחלט עשוי להסיר את החסינות - משום שאין מטרתה לאפשר לחבר כנסת לבצע במזיד עבירה פלילית. במילים אחרות: החסינות הפלילית נועדה להגן על האופוזיציה, לא לאפשר השתוללות של הקואליציה.

גוטליב מנופפת ללא הרף בחסינותה, כוללת כאשר היא מתפרעת בבתי משפט ונדרשת לצאת מן האולם. היא עשתה זאת גם כאשר התנהל דיון בדלתיים סגורות במשפט נתניהו, אך השופטים עמדו על כך שתצא. על התנהגות כזו החסינות אינה חלה, משום שאין בכוחה לגבור על החוק האוסר התנהגות שכזאת. אמנם מדובר באישה שמותר להטיל ספק במידת כשירותה, אך מעשיה של גוטליב מלמדים כיצד עלולה החסינות להיות מופעלת לרעה.

על זה לא חשב המחוקק ב-1951

גם החסינות האזרחית אינה חפה מקשיים. לצד הצורך החיוני לאפשר לחברי הכנסת להתבטא, עולה השאלה האם הדבר מצדיק יצירת מעמד של מאות אנשים עליהם בפועל לא חלים (למשל) חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות. דומה שהמחוקק של 1951 לא שיווה בנפשו התבטאויות גסות ופוגעניות של חברי כנסת כמו אלו שאנו שומעים כיום, והוא בוודאי לא הביא בחשבון את האמצעים המודרניים המאפשרים להפיץ אותן במהירות האור. 

קושי נוסף הוא המגבלה בחוק ולפיה החסינות תחול "אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת". אם המחוקק היה סבור שכל מה שעושה חבר כנסת הוא במסגרת תפקידו, לא היה מצרף את המשפט הזה. אז מצד אחד ברור, שאין לחבר כנסת חסינות על אלימות במשפחה או על לשון הרע בסכסוך שכנים (כפי שנקבע שאין חסינות בעבירות תעבורה). מצד שני, האם פעילות במסגרת המפלגה היא חלק מהפעילות כחבר כנסת? האם התבטאות במסגרת מאבק הישרדות פוליטי - כלומר, כדי להמשיך להיות חבר כנסת - היא חלק שכזה?

אם בר יתבע את נתניהו, הוא יטען מן הסתם שדבריו נועדו להישרדות בעתיד ולא למילוי תפקידו בהווה. הוא גם יוכל לטעון, כי אם האמת על 7 באוקטובר כל כך חשובה לנתניהו, אזי שיקים ועדת חקירה ממלכתית, ולא ישמיץ ואז יסתתר מאחורי החסינות. אבל אלו טענות בעייתיות וקבלתן עלולה ליצור מדרון  חלקלק ואפקט מצנן על התבטאויות חברי הכנסת.

עוד הערה: יש הסבורים, כי בר יגיש את התביעה ולו רק לצורך הליך גילוי המסמכים, כך שייחשף מידע רב-חשיבות על 7 באוקטובר. טעות בידם. טענת חסינות היא טענה מקדמית, שיש להכריע בה לפני כל מהלך אחר בתיק. ההיגיון ברור: אם הטענה תתקבל, התיק לא יתנהל - ולכן צריך לדון בה לפני שמתחילים להשקיע את זמנם של הצדדים ובעיקר של בית המשפט.

לבחור מי שלא יהיו זקוקים לחסינות

נחזור למישור העקרוני. דומה, כי מה שמתחולל בשנים האחרונות מחייב חשיבה מחודשת על גבולות החסינות. ראשית, יש להוציא מידי הכנסת את ההכרעה הסופית לגביה. בדומה לפסילת רשימות ומועמדים בבחירות, מן הראוי שהמילה האחרונה תהיה של בית המשפט, ולא של הרוב הקואליציוני (יהא הרכבו אשר יהא). שנית, יש להרחיב את הסייגים לחוק כך שהוא לא יחול על עבירות בתחום בטחון המדינה. 

שלישית, במישור האזרחי ניתן לחשוב על הליך הדרגתי ומותלה, שאותו ניתן יהיה לנהל לאחר סיום כהונתו של חבר הכנסת או לפני תום תקופת ההתיישנות - לפי המוקדם. בדומה לתביעות ייצוגיות, בית המשפט יקבע תחילה האם קיימת אפשרות סבירה שהתביעה תתקבל. אם לא - היא תידחה על הסף בשל החסינות. אם כן - בירורה יושהה. דומה שזהו איזון נכון יותר בין זכויותיהם של חברי כנסת לבין אלו של כל יתר אזרחי המדינה. והכי טוב, כמובן, שנבחר חברי כנסת שלא יהיו זקוקים לחסינות.