אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל מתקוטטים על עיתון ערב בחירות

אגודת ישראל (אגו"י) היא מפלגה חרדית שראשיתה בגרמניה ב-1912. היא כללה מראשיתה זרמים חרדיים שונים, כגון חסידים ומתנגדים, והמשיכה בכך גם בארץ ישראל. עד סמוך להקמת המדינה היא נמנעה משיתוף פעולה עם המערכת הפוליטית היישובית. הייתה לה גם זרוע פועלית, בשם "פועלי אגודת ישראל" (פאג"י). לא תמיד שרר שלום בית בין אגו"י לפאג"י, כפי שיכולה להעיד הפרשייה שלפנינו.

לאגודת ישראל היו במהלך השנים עיתונים שונים, שכן התפיסה בימים ההם הייתה שמפלגה, כל מפלגה, זקוקה לכלי ביטוי בכלל ולשם הצלחה בבחירות בפרט. דוד בן-גוריון צוטט כמי שאמר, שמפלגה ללא עיתון אינה יכולה להצליח. ועוד יש לזכור ברקע הדברים, כי במשך עשרות שנים היה צורך לקבל רישיון ממשלתי (תחילה מנדטורי ולאחר מכן ישראלי) כדי לפרסם עיתון.

בפברואר 1948 החליט מרכז אגודת ישראל להוציא עיתון בשם "היומן", אבל בינואר 1949 הודיע קצין מחוז ירושלים, ש"ב ישעיה, להנהלת העיתון ולעורכיו שהמפלגה החליטה להפסיק לפרסמו. לכן, הסביר, פג הרישיון שניתן לו ושר הפנים, יצחק גרינבוים, הורה שיש להפסיק מיד את הוצאתו לאור. עורך העיתון, אוריאל צימר, וחבר מרכז המפלגה, יהודה בלאו, פנו לבג"ץ וטענו, כי לא קיבלו הודעה על ביטול ייפוי הכוח שניתן לבלאו להוציא את העיתון וכי לא התקבלה כל החלטה של מרכז המפלגה על הפסקת הפרסום.

עורכי העיתון נטו לעבר פאג"י

לדברי צימר ובלאו, הרקע האמיתי הוא מחלוקת במפלגה לגבי ההשתתפות בבחירות לאסיפה המכוננת (הכנסת הראשונה): פלג אחד מעוניין למנוע מן השני להשתמש בעיתון, "ולמטרה זו השתמש באופן בלתי חוקי בעזרת שר הפנים כדי להטיל איסור על הדפסת העיתון". בנסיבות אלו, טענו, החוק אינו מאפשר לגרינבוים לבטל את הרישיון או למנוע את פרסום העיתון. המחלוקת עליה דובר הייתה החלטתה של פאג"י להתמודד לבדה בבחירות, בניגוד לרצונה של אגודת ישראל, שהצטרפה לחזית הדתית המאוחדת (היחידה בתולדות המדינה) עם המזרחי והפועל המזרחי הדתיות-לאומיות; עורכי העיתון נטו לעבר פאג"י.

המדינה השיבה, כי גרינבוים קיבל מכתב מ-15 מחברי מרכז אגודת ישראל בראשותו של הרב יצחק מאיר לוין, שר הסעד הראשון. נאמר בו, כי המרכז הוא בעל העיתון והחליט לסגור אותו באופן זמני. במכתב נוסף נמסר למרכז אגודת ישראל, כי נבחרו חמישה חברי מערכת חדשים והללו החליטו לסגור אותו זמנית, "היות ובזמן האחרון אין לנו כל השפעה על עריכת העיתון ותוכנו מכיל חומר אנטי-אגודאי".

התמונה ברורה, כתב השופט יצחק אולשן בפסק דינו בפברואר 1949: כל פלג באגודת ישראל תובע לעצמו את זכות הבעלות על "היומן" - מרכז המפלגה מול אנשי העיתון. אבל זה לא עסק של גרינבוים או של המדינה, וגם לא של בית המשפט העליון. "אין מסמכותו של בית משפט זה לפסוק בשאלה הזאת, ומכל שכן, שאין זה מסמכותו של שר הפנים או קצין המחוז. זהו עניין לבית המשפט המוסמך שאליו יכולים הצדדים להזדקק אם אין בידם להביא את הדבר לידי הסדר בדרכי שלום.

"לא מצאנו חוק הנותן סמכות כזאת למשיב הראשון [גרינבוים]. גם אם נניח שהסכסוכים הפנימיים היה בהם כדי לעורר חשש בלב המשיב הראשון, כי בעל העיתון, אשר לו הוענק הרישיון, לא יוכל לשאת באחריות לגבי עניינים שונים הנזכרים בפקודת העיתונות, גם אז היה ביטול הרישיון מוצדק אילו נמצאו סימוכין לכך בפקודת העיתונות או בחוק אחר, אבל התערבות כל שהיא בסכסוך שבין הצדדים, אין לה צידוק, כל עוד אין היא מותרת לפי החוק", הדגיש אולשן.

סכסוך אזרחי גרידא

"מבחינת הרישיון, לא הייתה מניעה להמשיך בהדפסת העיתון. אם המבקשים [צימר ובלאו] המשיכו בהוצאתו בניגוד לרצונו או הרשאתו של בעל העיתון, ואם בעל העיתון רצה למנוע מהמבקשים את האפשרות לנצל את עיתונו, הייתה הדרך פתוחה לפניו לפנות לבית המשפט המוסמך בתביעה למתן צו מניעה נגד המבקשים". אבל גרינבוים לא היה רשאי להיענות לבקשת העזרה של עמיתו לממשלה, הרב לוין, ולתת לו סעד שרק בית המשפט יכול לתת.

אם מישהו היה מוציא לאור עיתון ללא רישיון ומנסה להסתמך על רישיון של עיתון אחר, המשיך אולשן, מדובר היה לכאורה בעבירה פלילית על פקודת העיתונות ואפשר היה להזהירו שיחדל ממעשיו. "אולם כאן העיתון 'היומן' אינו מוּצָא בלי רישיון, אלא בין בעלי העיתון פרץ סכסוך בנוגע לשאלה מי מהם רשאי להשתמש בעיתון, זאת אומרת שקיים סכסוך אזרחי גרידא, וסכסוך כזה אינו מצדיק נקיטת פעולה על ידי המשיבים".

• המדינה תכננה "משפט לדוגמא" נגד עבריין השוק השחור - ונכשלה
• משה כחלון - שר האוצר של מחיר למשתכן ונטו משפחה, שהוריד מסים, הגדיל את הגירעון ורב עם הנגידה

לבסוף ציין אולשן: "הדבר קרה ימים אחדים לפני הבחירות לכנסת הראשונה. הפסקת עיתון המשמש צינור לתעמולה בתקופת בחירות הינה דבר הדורש גישה יותר זהירה". גרינבוים וישעיה לא פעלו כדי לעזור לצד אחד במפלגה או להזיק לאחר, העיר, "אולם יש להצטער על כך שהמשיב הראשון הודרך כנראה בעצה בלתי נכונה". בג"ץ קבע, שהעיתון יכול להמשיך להופיע - אך בפועל הוא לא חזר לדוכנים ולמנויים.

לעיון נוסף: "יום-יום הדין: העשור הראשון בראי פסיקת בתי המשפט" (הוצאת סטימצקי).