תבע מחצית ממניות החברות המשפחתיות - וגילה שוויתר עליהן ב-1994
בית המשפט לענייני משפחה בחיפה דחה על הסף תביעה שלישית שהגיש אח נגד אחיו סביב ירושת האב, אחרי שהתברר כי התובע "שכח" להזכיר הסכם פירוד ותיק שחתם עליו בעצמו - ואף ביקש מהשופטת לפסול את עצמה מיוזמתה
שני אחים, שלוש חברות שהיו שייכות לאביהם המנוח, וסאגה משפטית שנמשכת כבר שנים - זו התמונה שעולה מפסק דין שפרסמה באחרונה השופטת לירון זרבל קדשאי מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. במרכז הסיפור ניצבת תביעה שהגיש אדם נגד אחיו, ובה הוא טען כי מחצית מהמניות בשלוש חברות משפחתיות שייכות לו, וכי אחיו "גנב" אותן ממנו באמצעות "דיווח כוזב" לרשם החברות.
לפי כתב התביעה, האח הנתבע פעל "ללא כל אירוע מקדים או שינוי כלשהו ביחסי הצדדים" ודיווח לרשם החברות כאילו קיבל את המניות של אחיו. התובע אף הצהיר בצורה נחרצת כי, "התובע מעולם לא חתם על שטר העברת מניות ולא הסמיך כל גורם שהוא לחתום בשמו על שטר כאמור". כלומר הוא ניסה לצייר תמונה של גזל מוחלט, בלי שום רקע או הסבר.
הבעיה היא שהתמונה הזו התבררה כרחוקה מהמציאות. כפי שגילה בית המשפט, לפני 30 שנה, ב-1994, חתמו שני האחים על הסכם פירוד - הסכם שבמסגרתו הם חילקו ביניהם את הנכסים והחברות שירשו מאביהם, כשחלק הועבר במלואו לתובע וחלק אחר, כולל החברות שבמרכז התביעה, הועבר במלואו לנתבע. ההסכם הזה אפילו עמד למבחן בהליך בוררות ב-2007, שבו קבע הבורר במפורש שההסכם תקף וכי הצדדים פעלו על פיו במשך 13 שנה - ופסק הבוררות אף אושר בבית המשפט המחוזי.
וזה לא הכל. מתברר שמדובר בתביעה השלישית שמגיש האח, ובכל פעם הדפוס זהה: התעלמות מוחלטת מהסכם הפירוד. בהליך הראשון הוא תבע פירוק שיתוף בחברות - והתביעה נדחתה על הסף. בהליך מקביל הוא תבע זכויות בדירת מגורים - וגם שם הוא נדחה, בטענה שחתימתו על ייפוי כוח זויפה. אבל חוות דעת מומחית גרפולוגית קבעה באופן ברור שמדובר בחתימה אותנטית שלו. השופטת ציטטה מחוות הדעת: "בהחלט ניתן לקבוע כי אלו חתימות אותנטיות של התובע".
השופטת זרבל קדשאי לא התלבטה יותר מדי. היא קבעה שמתקיים "מעשה בית דין" ו"השתק עילה". כלומר השאלה כבר הוכרעה בעבר ואי אפשר לפתוח אותה מחדש. אבל היא לא הסתפקה בכך, וקבעה שיש גם עילה נוספת לדחיית התביעה: שימוש לרעה בהליכי משפט. לדבריה, "העדר כל התייחסות למסכת עובדתית רלוונטית זו במסגרת כתב התביעה, מהווה חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט".
אבל הסיפור המשעשע באמת קרה בדרך. במקום להגיש תגובה לטענות הסף כפי שהורתה השופטת, האח החליט לנקוט טקטיקה יצירתית: הוא הודיע לבית המשפט שהוא מעדיף לחכות לפסק דין בהליך המקביל. כשהשופטת דחתה את זה ודרשה תגובה, הוא לא התאפק וכתב לה, בלשון בוטה למדי, שלדעתו "בית המשפט לא באמת התכוון להכריע במחלוקת. להפך: התובע מאמין כי בית המשפט הנכבד עשה מאמץ ניכר ומתפתל, כדי להגיע לתוצאה הרצויה מבחינתו".
ואז הגיע השיא: התובע כתב שהוא מוותר על הגשת בקשת פסילה כנגד השופטת, אבל מקווה ש"בית המשפט הנכבד, יפסול את עצמו מיוזמתו". וכדי לחדד את הנקודה, הוא הוסיף שאם היא לא תעשה זאת - הוא יבקש להפסיק את ההליך.
השופטת לא התרשמה. היא דחתה גם את בקשת ההפסקה, וקבעה בפסקנות שהמניע האמיתי מאחוריה ברור: רצון להחליף את הערכאה שדנה בתביעה ולהימנע מקביעות לא נוחות שנקבעו נגדו בהליך המקביל. לדבריה, "טעמי מדיניות שיפוטית אינם מאפשרים קבלת טענות מסוג זה המשקפות עשיית דין עצמי ושימוש לרעה בהליכים תוך פגיעה בנתבע ורתימת בית המשפט לשם כך".
בסופו של דבר, לא נותר לתובע הרבה מלבד חשבון גבוה: התביעה נדחתה על הסף, בקשת ההפסקה נדחתה גם היא, והוא חויב לשלם לאחיו 10,000 שקל הוצאות משפט, בתוספת 10,000 שקל נוספים לטובת אוצר המדינה - קנס שלא כל יום רואים בהליך אזרחי.
