נדחתה תביעה להקמת קיר אקוסטי בין בתים בהרצליה לכביש ת"א-חיפה
ביהמ"ש: התובעים ידעו שהם קונים דירות ליד כביש ראשי; התביעה לא הוגשה בשל מטרד אובייקטיבי, אלא משום שהתובעים סברו שהרעש עולה על המותר
שופט בית משפט השלום בהרצליה, דוד יצחק, דחה את תביעתם של עשרה מתושבי הרצליה להורות להקים קיר מיסוך אקוסטי בין בתיהם לבין כביש 2 (ת"א-חיפה). התושבים טענו לרעש בלתי סביר שגורמת התנועה בכביש ודרשו שהקיר יוקם בידי משרד התחבורה וחברת נתיבי ישראל.
על פי התביעה, כבר בשנת 2001 הציגה נתיבי ישראל (אז - מע"צ) תוכנית להקמת קיר מיסוך, אך דבר לא נעשה. המומחה מטעמם, שמואל מלכי, קבע שהרעש בדירותיהם של התובעים בגלל התנועה עולה על התקן ועל הרף החוקי המותר ומהווה מטרד בלתי נסבל ומנוגד לדין. מומחה בית המשפט, יאיר ברמן, ציין, כי אין מגבלת רעש מחייבת לגבי תנועת כלי רכב. מדיניות המשרד להגנת הסביבה היא שהרעש לא יעלה על 70 דציבל; ליד בתי התובעים הוא מדד בשעות השיא 74.2-53 דציבל.
הרעש דווקא פחת
יצחק אומר, כי יש חובה להקים קיר אקוסטי ליד כביש קיים, רק אם התחולל שינוי מהותי במפלס הרעש בשל עבודות שנעשו בו. העבודות היחידות שבוצעו בשנים האחרונות בכביש 2 היו הסבת אחד המסלולים לנת"צ (נתיב תחבורה ציבורית) - מה שדווקא הוריד את הרעש בחצי דציבל. בכל מקרה, הוא מציין, אם קיימת חובה שכזאת והיא הופרה בידי המדינה ונתיבי ישראל - על התובעים להגיש עתירה מינהלית ולא תביעה אזרחית למתן צו הצהרתי.
הסוגייה המרכזית היא האם התנועה בכביש 2 אכן גורמת ל"רעש בלתי סביר", מושג שאינו מוגדר בחקיקה או בתקנות. "תקנות רעש בלתי סביר לא קובעות כל חזקה עובדתית מקום בו מדובר ברעש מכלי רכב, והנטל להוכחת קיומו של רעש חזק או בלתי סביר מכלי רכב, נותר על שכמי התובעים.
"המבחן לבדיקת קיומו של רעש חזק או בלתי סביר הוא מבחן אובייקטיבי, בעוד שהמבחן האם הרעש מפריע או עשוי להפריע הוא מבחן סובייקטיבי, וככזה הוא נבחן ביחס לתובע הספציפי. היות שכאמור, אין בענייננו רלוונטיות לתקנות רעש בלתי סביר ולקריטריונים לקביעת מפלסי רעש מירביים, על התובעים להניח ראיות קבילות להוכחת קיומו של רעש חזק ו/או בלתי סביר".
התובעים לא עמדו בנטל זה, קובע יצחק. שלושה מתוכם אמנם הגישו תצהירים, אך לא התייצבו להיחקר עליהם. חוות הדעת של מלכי אינה מספקת את הבסיס העובדתי הדרוש, שכן הוא מדד את הרעש בשניים מן הבתים בלבד. הוא גם התיימר להתבסס על הצעת תקן (שלא הפכה לתקן רשמי), אך עשה זאת בצורה שגויה.
יצחק מוסיף: "מדובר בתובעים אשר רובם ככולם בחרו לרכוש בתים בסמיכות לכביש בין-עירוני. אמנם, אין בעובדה זו לבדה לבסס הגנה מפני טענה לקיומו של רעש בלתי סביר, אולם זה גם לא פוטר אותם מלהוכיח שמדובר ברעש בלתי סביר או חזק, בהינתן האופי והסביבה, כתנאי לקבלת סעד כלשהו". ברמן קבע כאמור שאין המדובר ברעש בלתי סביר, ואין סיבה לסטייה חריגה מחוות דעתו של מומחה בית המשפט.
מטרד אינו חד-ערכי
רכישת הדירות ביודעין ליד כביש ראשי גם שוללת מן התובעים את האפשרות לטעון שנגרם להם מטרד כיחידים, ממשיך יצחק. הוא אומר: "חלק לא מבוטל מהתובעים רכש את הזכויות בנכסים ועבר להתגורר בנכס הממוקם על גדותיו של עורק תחבורה ראשי המחבר בין תל אביב לחיפה. עוד מהקמתו וסלילתו כולל מספר רב של נתיבים לשני הכיוונים שנועדו להכיל את כלי הרכבים הרבים העוברים בו. מדובר ברעשים אשר חלק לא מבוטל מהתובעים 'סובלים' שנים רבות ואף ברמות גבוהות מכפי שנמדד כיום. כיצד אם כן ניתן לטעון להפרעה של ממש?
"הכפפות קיומו של מטרד בטיב הנכס, השימוש בו והמיקום שבו הוא מצוי, מלמד על כך שמטרד אינו נמדד בערכים חד-ערכיים (כפי שנטען בפועל על ידי התובעים), אלא הוא תלוי הקשר ונסיבות. כך, אפשר שרעש בשיעור מסוים יהווה מטרד רעש לדרים בכפר, מושב או קיבוץ, נוכח סבירות השימוש וההנאה בביתם שבספר, אך לא יעלה לכדי מטרד כמשמעותו בפקודת הנזיקין לדרים בכרך הגדול, לא כל שכן לאלה אשר מצאו את מענם על גדות אחד מעורקי התחבורה המרכזיים".
- דן רוכשת את מסיעי שאשא ב-180 מיליון שקל
- אותה נסיעה בדיוק בכביש 6: 15 שקלים או 34 - ההבדל הוא רק אם נרשמתם
עוד מדגיש יצחק, כי הבסיס לתביעה לא היה קיומו של מטרד אובייקטיבי: "הבסיס לתביעה אינו נעוץ בהוכחת קיומה של הפרעה של ממש לשימוש סביר או הנאה סבירה, אלא הוא תוצר של ההבנה כי הרעש העולה מנסיעת כלי רכב בכביש, כפי שנמדד על ידי המומחים השונים עולה על הרעש המקסימלי המותר (לטענתם)". התובעים חויבו בתשלום הוצאות בסך 80,000 שקל. את התובעים ייצג עו"ד יהודה רסלר, את המדינה ייצגה עו"ד יעל בארי-לוזון, ואת נתיבי ישראל - עו"ד דוד כחלון.
