מניה נפלה ב-50% - כמה היא צריכה לעלות כדי לחזור למחיר המקורי?

100%. מניה שנסחרה ב-100 וירדה ל-50 צריכה לטפס מ-50 בחזרה ל-100, וזו עלייה של 100% מהרמה שבה היא נמצאת עכשיו. מכאן נובעת החשיבות של גודל ההפסד: ירידה של 20% מחייבת עלייה של 25% כדי לחזור לאותו מקום, ירידה של 80% מחייבת עלייה של 400%, והמתמטיקה עובדת נגד המשקיע ככל שההפסד עמוק יותר.

הנוסחה עצמה קצרה: שיעור הירידה חלקי מה שנשאר. ירידה של 50% משאירה חצי, וחצי חלקי חצי הם 100%. ירידה של 90% משאירה עשירית ודורשת עלייה של 900%, מפני שהעשירית שנותרה צריכה לייצר בעצמה את תשעת החלקים שנמחקו. לכן הגבלת עומק ההפסד בפוזיציה בודדת שווה יותר מכל ניסיון לתפוס תחתית.

ירידה של 10% דורשת עלייה של 11.1%, של 30% דורשת 42.9%, של 60% דורשת 150% ושל 70% דורשת 233%. כל עשר נקודות ירידה נוספות מוסיפות יותר מעשר נקודות לעלייה הנדרשת, והפער בין השתיים מתרחב ככל שיורדים עמוק יותר. העומק נמדד באחוזים בלבד, ולכן מחיר המניה עצמו חסר חשיבות לעניין הזה, כמפורט במניה ב-10 דולר מול 500 דולר.

הסדר בין העליות לירידות משנה את התוצאה. מניה שעולה 50% ואז יורדת 50% מסיימת ב-75, ושנתיים של 20% חיובי ו-20% שלילי מסתיימות ב-96. תנועות שנראות סימטריות באחוזים מייצרות הפסד, מפני שהאחוז השני נמדד מבסיס אחר: 50% מ-150 שווים 75 שלמים, בעוד 50% מ-100 שווים 50 בלבד.

ככל שהעומק גדל השאלה עוברת מהמתמטיקה אל העסק עצמו, וזו הזווית של מניה שירדה 80 אחוז: עלייה של 400% תלויה בשינוי מהותי בתוצאות החברה, והזמן לבדו מותיר אותה במקום. חברה שאיבדה 80% משוויה הגיעה לשם בדרך כלל אחרי ירידה בהכנסות, אחרי גיוס הון שדילל את בעלי המניות הקיימים או אחרי חוב שתפח, וכל אחד מהשלושה מקשה על החזרה בנפרד מהחשבון האריתמטי.

המספר שנבדק בדוח התיק הוא התשואה המצטברת לתקופה, שהיא היחידה שמשקפת את מה שקרה לכסף עצמו. ככל שהתנודתיות גבוהה יותר, ממוצע התשואות השנתיות מתרחק מהתוצאה בפועל: תיק שעלה 50% בשנה אחת וירד 50% בשנה שאחריה מציג ממוצע אפס, בעוד היתרה שלו קטנה ברבע.