פסק דין "קול ברמה" לא הצליח לרומם את החרדיות

הדרת נשים מן המרחב הציבורי החרדי היא תופעה ותיקה וידועה - הנוגדת את עקרונות היסוד של המדינה ולעיתים גם חוקים ספציפיים. בשנת 2015 אישר בית המשפט העליון לנהל תביעה ייצוגית נגד תחנת הרדיו החרדית "קול ברמה", משום שסירבה בעקביות לאפשר לנשים להתבטא בשידוריה. באותה עת ניתן היה לקוות שתהיה זו נקודת מפנה באכיפת חוקי השוויון על המגזר החרדי; בפועל, כך נדמה, ההדרה רק החמירה.

פורום הנשים הדתיות "קולך" ביקש לאשר תביעה ייצוגית נגד התחנה, בטענה שבשנים 2011-2009 היא מנעה מנשים להגיש תוכניות, להשתתף בהן ואפילו לעלות לשידור כמאזינות. השופטת גילה כנפי-שטייניץ (אז בבית המשפט המחוזי בירושלים, כיום בבית המשפט העליון) אישרה את הבקשה. התחנה ביקשה לערער לבית המשפט העליון, בקשתה התקבלה - אך הערעור נדחה לגופו בידי השופט יורם דנציגר, בהסכמת השופטות אסתר חיות ודפנה ברק-ארז.

"החשיבות של פסק הדין נעוצה באופן שבו בית המשפט יצק תוכן להוראות של חוק איסור אפליה [במוצרים ושירותים], ובפרט התייחסותו לפרקטיקה של הבחנה מגדרית בין נשים לגברים מטעמים הלכתיים", כותבת שופטת בית המשפט העליון בדימוס, ענת ברון. "הייחודיות של פסק הדין ביחס לפסקי דין אחרים שיצאו מפתחו של בית המשפט העליון ושעסקו בזכויות נשים, טמונה באופן השימוש בכלי הייצוגי כדי לקדם - ולהעצים - את ההגנה על זכויות אלה ואת היעילות שלה".

לא הייתה הצדקה דתית להדרה

התחנה טענה, כי הדרת הנשים מתחייבת מהאופי התורני-מסורתי שלה, ולכן אין מדובר באפליה אסורה. דנציגר דחה טענה זו: התחנה חסמה נשים רק משום שהן נשים. זוהי הדרה הפוגעת באורח אנוש בזכויות יסוד ובראשן הזכות לשוויון, והיא חמורה עוד יותר משום שההדרה כרוכה גם בהשתקה ובפגיעה בחופש הביטוי.

פרטיקה של הדרת נשים מקבעת תפיסה שלפיה אין לנשים מקום במרחב הציבורי, ושהחיים הציבוריים שייכים לגברים בלבד. הדרת נשים מנציחה פערי מעמדות מגדריים בחברה ונותנת לגיטימציה להתייחסות משפילה ומנמיכה כלפי נשים, הוסיף דנציגר.

בהמשך לכך קבע דנציגר, כי קול ברמה לא יכולה ליהנות מאף אחד מן החריגים הקבועים בחוק איסור אפליה. חריגים אלו אמנם מאפשרים במקרים מסוימים הדרה והפרדה מגדרית מטעמי דת (למשל: לקיים עזרת נשים בבית כנסת), אבל לא כל נורמה דתית יכולה להצדיק פגיעה כה חמורה בזכות לשוויון. אין נורמה הלכתית מחייבת המצדיקה את הדרת הנשים משידורי הרדיו, אלא מדובר ב"הידור מצוה" בו נקטה התחנה.

דנציגר המשיך, למעלה מן הנחוץ: אפילו אם היה מדובר בציווי דתי, הוא אינו מצדיק פגיעה בזכויות היסוד של הנשים. כל פרקטיקה תרבותית או דתית, גם אם היא מבוססת על ציווי הלכתי, כפופה לאמות מידה בסיסיות מסוימות, כמו גרעינה של הזכות לכבוד האדם. ואנו נוסיף: במיוחד הדברים אמורים כאשר עסקינן במי שקיבל מן המדינה במכרז משאב ציבורי חיוני בדמות זכויות שידור ותדרים.

דנציגר הרחיב משמעותית את מעגל הנפגעות מן האפליה. לא מדובר רק במי שביקשו בפועל להשתתף בשידורי התחנה ונדחו, אלא כל מאזינות התחנה ואף מי שנמנעו מלהאזין לה בשל אותה התנהלות. הדרת נשים פוגעת לא רק במי שמודרות בפועל, אלא יוצרת "גלי הדף" הפוגעים במרקם החברתי בכללותו. היא נותנת לגיטימציה לתפיסה סטריאוטיפית שלפיה נשים נחותות מגברים, מנמיכה נשים ו"מנרמלת" את ההפליה נגדן.

איזון עדין בין זכויות יסוד לחופש הדת

פסק הדין בנושא קול ברמה היה צריך להתמודד, כמו פסקי דין אחרים בדמות זכויות נשים, עם הצורך באיזון עדין בסוגיות של דת ומדינה. לנשים, כמו לכל אדם, יש זכויות יסוד לשוויון, כבוד, אוטונומיה וחופש ביטוי. ויש גם עקרונות חשובים של חופש הדת והגנה על רגשות, והכרה בזכותן של קבוצות בחברה לבטא את אמונותיהן ולקיים את מנהגיהן ואורחות חיים - מסבירה ברון.

"לאחר איזון עדין בין האינטרסים המתנגשים עמד בית המשפט העליון איתן על הזכות של כל אישה להשתתף השתתפות שוויונית ופעילה בפעילות ציבורית דוגמת שידורי הרדיו. בתוך כך, יש חשיבות לאמירה הברורה שיצאה מבית המשפט העליון, שלפיה הפגיעה הגלומה בהדרת נשים אינה מתמצה בעניינן הפרטי של אותן נשים שהיו מעוניינות לעלות לשידור ושנדחו בידי התחנה, אלא מדובר בפגיעה בכל אישה באשר היא אישה ואף בציבור ובחברה הישראלית בכללותה", היא מוסיפה.

בפסק הדין הזה הייתה עוד קביעה רוחבית חשובה: בית המשפט העליון אישר את הגשת התביעה הייצוגית בידי תובע ציבורי ולא בידי מי שנפגעה אישית מהתנהגותה של קול ברמה. יש מקרים בהם הנפגע לא יתבע בעצמו, בין היתר בשל חסמים תרבותיים; החברה החרדית היא דוגמא מובהקת לכך, כי לא צריך יותר מדי דמיון מה היה עולה בגורלה של אישה חרדית שהייתה תובעת בבית משפט של המדינה את הזכות להישמע בפומבי.

דנציגר קבע, כי קיים חשש ממשי שאם "קולך" לא היה מגיש את הבקשה - היא כלל לא הייתה מוגשת. החסם התרבותי במקרה זה היה כה מובהק, עד שהארגון לא צריך היה להוכיח שלא עלה בידיו למצוא תובעת בעלת עילת תביעה אישית. הרוח הנושבת מפסיקה זו, מציינת ברון, "היא של הסרת חסמים דיוניים באופן שמאפשר שימוש מיטבי בכלי הייצוגי להשגת מטרות חברתיות".

כאשר התביעה הייצוגית נוהלה לגופה, חויבה התחנה לשלם מיליון שקל לקרן התביעות הייצוגיות במשרד המשפטים, אשר יועדו לתוכניות להעצמת נשים מסורתיות, דתיות וחרדיות. בית המשפט העליון דחה את הערעורים ההדדיים על פסק הדין; "קולך" קיבלה גמול של 80,000 שקל, ועורכי דינה - שכר טרחה של 250,000 שקל.

אבל, כאמור, דומה שבעשור שחלף מצבן של הנשים החרדיות החמיר. אנו עדים להפרדה מגדרית באירועי תרבות, באקדמיה, אפילו ברחובות ערים. המפלגות החרדיות ממשיכות לפעול על טהרת הגברים. ההימנעות מלימודי ליבה בישיבות משמעותה שנטל הפרנסה ממשיך להתמקד בנשים. בתחום הזה, ישראל הולכת אחורה.

לעיון נוסף: ענת ברון, "קולן נשמע והן ייצוגיות", 75 שנות עצמאות במשפט (הרשות השופטת ונבו), עמ' 124-119.