שווי נכסים לבדו אינו הופך את בעליו ל"משקיע כשיר"

ההגדרה המשפטית של "משקיע כשיר" בדין הישראלי נועדה בין היתר לפטור חברות המגייסות הון מחובת פרסום תשקיף מפוקח ומפורט, אשר כרוך בעלויות גבוהות ובזמן יקר. ההיגיון הרגולטורי העומד מאחורי פטור זה נראה לכאורה הגיוני: אדם המחזיק בהון נזיל בהיקף של 10 מיליון שקל, או שעומד בתבחינים האחרים כמפורט חוק ניירות ערך, מוחזק כמי שאינו זקוק להגנה המשפטית, לחובת הגילוי המורחבת ולמעטפת הפיקוח שמספקת רשות ניירות ערך לציבור הרחב באמצעות חובת פרסום התשקיף וכן הלאה. הנחת העבודה הבסיסית של הרשות היא, שהיקף נכסים משמעותי מצביע במישרין על תחכום פיננסי, ניסיון מסחרי, יכולת ניתוח סיכונים מעמיקה ועמידות כלכלית בפני הפסד.

אלא שמדובר בהנחה שלעיתים היא שגויה ומסוכנת מיסודה. הקשר בין עושר נזיל לבין הבנה משפטית, פיננסית או עסקית אינו הכרחי ולא קיים בכל מקרה. לפי מדד העושר של בנק UBS, יש בישראל למעלה מ-195,000 מיליונרים בדולרים, כ-3% מהאוכלוסייה הבוגרת. אדם שזכה בירושה גדולה, גמלאי שפדה את כל חסכונות חייו שנצברו במשך עשרות שנות עבודה, או אדם שמימש את נכס המקרקעין היחיד שהיה ברשותו - כל אלה עשויים לעבור בקלות את הסף הכספי הקבוע בחוק.

למרות זאת, אין להם בהכרח מושג מהם בדיקת נאותות, ניתוח דו"חות כספיים או הערכת סיכונים של השקעות אלטרנטיביות. מבחינת הרגולציה היבשה, אדם כזה מסווג באותה קטגוריה שבה מקוטלגים מנהלי קרנות השקעה או בנקאים שזהו עיסוקם היומיומי ושהוכשרו לכך. בפועל, מדובר במניח מעותיו על קרן הצבי, שחסר את הכלים הבסיסיים ביותר להערכת המיזם שבו הוא משקיע.

הסטטוס אינו משקף הבנה של הסיכון

דוגמה בולטת לכשל הזה עולה לא אחת בקריסת קרנות השקעה וחברות ייעודיות (SPV) בשוק המקומי. גופים מסוג זה מגייסים מאות מיליוני שקלים ממאות משקיעים, כאשר חלק ניכר מהגיוס מתבסס על סיווג המשקיעים כ"כשירים". הסיווג המשפטי מאפשר לחברות אלה לחצות את מגבלת מספר המשקיעים הרגילה ולגייס סכומי עתק במסלולים שאינם כפופים לבחינה ולפיקוח של תשקיף ציבורי.

בין אותם משקיעים שנחשבו "כשירים" על הנייר, נמצאים לא פעם גמלאים ואנשים פרטיים המעבירים את מלוא חסכונותיהם, ולעיתים אף את כספי הפנסיה שלהם, על בסיס מצגים שיווקיים והבטחות לתשואה. כאשר אותן חברות נקלעות לקשיים תזרימיים ומגיעות לחדלות פירעון, מתבררת המציאות הכואבת: הסטטוס המשפטי ה"כשיר" אינו מעניק למשקיעים הגנה אמיתית, אינו משקף הבנה של הסיכון ואינו מונע את קריסתם הכלכלית. הסטטוס הופך בפועל למעקף רגולטורי החושף משקיעים בלתי מיומנים למיזמים בסיכון גבוה.

המציאות המשפטית והכלכלית מחייבת את רשות ניירות ערך ואת המחוקק להפריד באופן חד בין היקף הנכסים לבין תבונה פיננסית ויכולת ניתוח סיכונים. כדי למנוע את הפרשה הבאה ולאזן מחדש את ההגנה על ציבור המשקיעים, נדרשים כמה צעדים מעשיים בחקיקה.

אין משמעות להיקף הנכסים והרף הכספי הקבוע כגורם יחיד ורלוונטי, אלא יש לשלבו עם אמצעים / מבחנים / מבחן כשירות מהותי / מדדים אחרים, אשר יאפשרו לבחון ניסיון מעשי מוכח בהשקעות, השכלה מקצועית רלוונטית, או לחלופין יחייב ליווי ואישור של יועץ פיננסי או עו"ד עצמאי שאינו קשור לחברה המגייסת לבצע השקעות כאלה.

בהתאמה - קיומם של גורמי בחינה / הגנה נוספים אלו יאפשרו גם כניסה להשקעות (שלעיתים רווחיות יותר, אך טומנות סיכון גדול יותר) גם ל"משקיעים קטנים" אך מנוסים. תפקידו של הדין אינו רק להקל על חברות בגיוס הון, אלא להבטיח שהפטור מפיקוח מוחל אך ורק על מי שבאמת מסוגל להעריך את הסיכון בעצמו.

• כמה כסף צריך כדי לחיות בלי משכורת במשך שנה שלמה?
• כמה כסף צריך משפחה בת ארבע נפשות כדי להרגיש בטוחה כלכלית?

 עו"ד עידן בן-יעקב עוסק במשפט מסחרי, היי-טק, הון סיכון ונדל"ן (צילום: תמר מצפי)