שני צ'קים של 400 שקל נהפכו לחוב של 13 אלף - עד שהרשם התערב
החייב טען שהחוב נפרע כבר ב-2003 ושהזוכה "ישנה על זכויותיה" כמעט עשור לפני שפתחה בהליך. הרשם בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה דחה את טענת הפרעון, אבל קיצץ באופן משמעותי את ריבית הפיגורים בשני התיקים
שני צ'קים זהים, כל אחד על סכום של 400 שקל בלבד, שנמשכו ב-2002 וב-2003 - זה כל מה שעמד בבסיס שני תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד חייב בחיפה. אבל בין המשיכה של הצ'קים לבין הרגע שבו נפתחו נגדו התיקים בפועל, עברו כמעט תשע שנים. וכשהתיקים כבר נפתחו, ב-2011, החוב המשיך לתפוח בשקט, עד שהוא הגיע ליתרה כוללת של יותר מ-13 אלף שקל בשני התיקים יחד. עכשיו, כ-15 שנה אחרי, נתן רשם ההוצאה לפועל בחיפה, עיסאם חאיק, החלטה שקיצצה משמעותית בחוב - אך לא מהסיבה שהחייב ביקש.
החייב, שהיה בן 44 כשהתיקים נפתחו וכיום הוא כבר בן 59, ביקש באפריל השנה לסגור לחלוטין את שני התיקים. הטענה המרכזית שלו היתה שמדובר בהליך סרק שנפתח בחוסר תום לב. לפי הטענה, עיון בגב הצ'קים העלה כי החותמת של המסלקה עליהם נושאת תאריך מאוחר בהרבה ממועד פתיחת התיקים בהוצאה לפועל - פער שלדבריו מוכיח שהזוכה המתינה עם הצ'קים שנים רבות לפני שהחליטה לפתוח בהליך גבייה. יותר מזה, החייב טען שהצ'קים כלל לא נמשכו במקור לטובת החברה שפתחה את התיקים, אלא לטובת אדם פרטי שסיפק לו שירותי תוכנה - ושאותו אדם הוא זה שהסב את הצ'קים לזוכה, כמעט שמונה שנים אחרי שההתיישנות כבר התרחשה. לגרסתו, הוא שילם את החוב במלואו כבר ב-2003, וההוכחה לכך היא שאותו נותן שירותים המשיך לעבוד עמו גם בשנים שלאחר מכן.
הזוכה מצדה, לא נשארה חייבת. בתגובה שלה היא טענה כי אזהרות כדין נמסרו לחייב עוד ב-2011, וכי הוא לא הגיש כל התנגדות באותה עת - כך שכעת, אחרי כ-15 שנה, הוא מנוע מלהעלות את הטענות. עוד נטען כי במהלך השנים שולמו בפועל כספים על חשבון החוב, מה שמעיד לשיטתה על הודאה בקיומו.
"לא עמד בנטל"
בבואו לבחון את טענת הפירעון, הרשם היה חד-משמעי. הוא קבע כי הנטל להוכיח פירעון של חוב מוטל תמיד על החייב, ובמקרה הזה הוא לא עמד בו: "החייב לא הציג אסמכתאות המעידות על פירעון החוב... והיה על החייב להציג למצער, אסמכתאות או ראיות להוכחת פירעון נטען של החוב". החייב אמנם צירף לבקשתו תצהיר מטעמו, אבל הוא לא הביא שום אסמכתה מהאדם שאליו, לטענתו, שולם הכסף במקור. הרשם הוסיף כי גם התזמון בעייתי: מי שטוען שהוא פרע חוב עוד לפני שנפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל, היה צריך להעלות זאת במסגרת התנגדות לביצוע השטרות, ולא בבקשה נפרדת בטענת "פרעתי" שנים אחר כך. בעקבות כך, בקשת הביטול המלאה נדחתה.
כאן דווקא נהפכה ההחלטה לטובת החייב. הרשם בחן את ההתנהלות של הזוכה במרוצת השנים, וקבע שלא הרבה קרה בתיקים מאז שהם נפתחו: שני הליכי עיקול כספיים בלבד ב-2016 וב-2019, וניסיון לעקל רכב ב-2025-2026 - ניסיונות שלא הניבו דבר. בהתבסס על כך, קבע הרשם עיקרון שחוזר גם בהחלטות קודמות שלו: "תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש 'תוכנית חסכון' לזוכה, אשר ממתינה עד אין קץ, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית". לדבריו, "לאור חובת תום הלב בניהול הליכים משפטיים... יש להימנע מלהעניק סעד לזוכה אשר 'ישן על זכותו'".
ההחלטה נשענת על תיקון 75 לחוק ההוצאה לפועל, שנכנס לתוקף בינואר 2025 והרחיב את סמכות הרשמים. לפי הנוסח החדש של סעיף 81א4, רשם ההוצאה לפועל "רשאי מיוזמתו או לפי בקשת החייב... להפחית את תוספת הריביות ודמי הפיגורים הנצברים בתיק ההוצאה לפועל", כשרק פגיעה בריבית הבסיס עצמה מצריכה נימוקים מיוחדים.
התוצאה בכל תיק: יתרת חוב שנקבעה על 6,592 שקל צומצמה ל-3,300 שקל בעיגול הסכום, כלומר קיצוץ של כמחצית, בעיקר על חשבון ריבית הפיגורים שהופחתה ל-2,000 שקל בלבד. כך בשני התיקים במקביל, כשהחוב הכולל שהיה על הפרק צונח מכ-13,184 שקל לכ-6,600 שקל. הרשם הבהיר כי כל צד יישא בהוצאותיו, והורה למזכירות לעדכן את יתרות החוב בהתאם.
ההחלטה ממחישה מגמה שמתחזקת והולכת בלשכות של ההוצאה לפועל בעקבות תיקון 75: רשמים מוכנים יותר מבעבר להתערב בריבית הפיגורים כשמדובר בזוכה שלא פעל באופן סדיר לאורך שנים, גם אם בסופו של דבר קרן החוב עצמה, וטענת הפרעון שהעלה החייב, לא שינו את מעמדן.
