הקרב על הורמוז מתהפך: נפט המפרץ חוזר לזרום ואיראן מאבדת הכנסות

במשך חודשים הצליחה איראן להפוך את הנתיב הצר בכניסה למפרץ הפרסי לנשק כלכלי: מכליות הותקפו, חברות ספנות התרחקו, ביטוחי המלחמה זינקו והזרימה מאחד מאזורי האנרגיה החשובים בעולם הצטמצמה. עכשיו זה משתנה. יותר נפט סעודי, אמירתי ועיראקי מגיע שוב לשווקים, חלקו דרך הורמוז וחלקו במסלולים עוקפים, ויצוא הנפט של איראן עצמה התכווץ בחדות. לפי נתוני Kpler עוברות כיום במצר בממוצע יותר מ-14 מיליון חביות ביום, לעומת כ-17 מיליון לפני המלחמה. אם סופרים גם את המסלולים שעוקפים את הורמוז, ההתאוששות של היצוא האזורי גדולה עוד יותר.

הפער הזה משנה את חשבון העימות. בתחילת המשבר הפגיעה בתנועה דרך הורמוז היכתה בעיקר את מדינות המפרץ ואת צרכני הנפט בעולם. היום סעודיה מפעילה מחדש את הצינור שעוקף את הורמוז, צינור מזרח-מערב, שמעביר נפט מהשדות במזרח המדינה אל ינבע בים האדום, ואיחוד האמירויות מזרימה חלק מהנפט לפוג'יירה, מחוץ למצר. כ-40% מהנפט באזור מגיע עכשיו לשוק במסלולים שעוקפים את הורמוז, לעומת כ-17% לפני המלחמה.

איראן במצב אחר. היכולת שלה להעביר נפט במסלולים חלופיים מוגבלת מאוד. העמסות חדשות ליצוא כמעט נעצרו בחודשים האחרונים, והמלאי שכבר נמצא על מכליות מחוץ לאזור הולך ומצטמצם. לפי הערכות שוק, בתחילת ספטמבר החזיקה איראן כ-29 מיליון חביות בים, ועכשיו נשארו כ-15 מיליון. חלק מהן כבר נמכר ונמצא בדרך ללקוחות, בעיקר בסין. כשהמלאי הזה ייגמר, תזרים המזומנים מהיצוא עלול להיפגע הרבה יותר.

לאיראן יש הרבה מה להפסיד. לפני המלחמה היא מכרה לחו"ל סביב 1.5-2 מיליון חביות ביום. במחיר של 90 דולר לחבית, 1.5 מיליון חביות שוות כ-135 מיליון דולר ביום, כ-4 מיליארד דולר בחודש ברוטו. גם אחרי ההנחות לרוכשים ועלויות אחרות זה מקור מרכזי למטבע חוץ. כשהיצוא מתקרב לאפס, הבעיה עוברת משוק הספנות אל הכלכלה האיראנית: מתקני האחסון מתמלאים, קשה להמשיך להפיק בקצב הקודם, והמדינה נאלצת לצמצם תפוקה.

ועדיין, הניצחון הלוגיסטי של יצואניות המפרץ רחוק מלהחזיר את שוק האנרגיה לשגרה. ברנט נסחר סביב 100 דולר לחבית, הרבה מעל הרמות שלפני המלחמה. וגם כשהנפט הגולמי חוזר לעבור, מוצרים מזוקקים כמו דיזל ודלק סילוני עדיין במחסור: לפי Kpler עוברים בהורמוז פחות מ-700 אלף חביות ביום של מוצרים מזוקקים, לעומת כ-3.6 מיליון לפני המלחמה.

זו אחת הסיבות שהמחיר נשאר גבוה. השוק רואה יותר חביות, אבל גם נתיב מסוכן, ביטוחים יקרים, ליווי צבאי למכליות ופגיעה בתשתיות. ארה"ב הגדילה את הנוכחות הצבאית באזור, ומכליות ממשיכות לנוע תחת סיכון לתקיפות נוספות. מה שהפך את הנתיב ליקר במיוחד הוא הכלל החדש של מכלית תמורת מכלית, ומחיר של יותר מ-100 דולר משקף גם את החשש שהשיפור בזרימה יתהפך מהר.

לאיראן נוצרה בעיה אסטרטגית. הורמוז היה אמור לתת לה כלי להכאיב לכלכלה העולמית דרך פגיעה ביצוא של השכנות. ככל שסעודיה, איחוד האמירויות ומדינות נוספות מעבירות יותר נפט, והיצוא האיראני נשאר חסום, אותו כלי פועל יותר ויותר נגדה. זו לא פתיחה מלאה של הורמוז והסיכון באזור גבוה, אבל היחס השתנה: חלק הולך וגדל מהנפט של המפרץ יוצא החוצה, בעוד שאיראן מתקשה להוציא את החביות שלה.

והסיכון נובע דווקא מהפער הזה. אם טהרן תראה שהיכולת שלה לשבש את שוק הנפט נשחקת וההכנסות יורדות, היא יכולה ללכת למשא ומתן, אבל גם להסלמה שתנסה שוב לפגוע בזרימה האזורית. לכן ההתאוששות ביצוא עדיין משאירה את ברנט באזור 100 דולר. הסוחרים רואים יותר מכליות עוברות, ובכל זאת הנפט ירד בעקבות המגעים על הורמוז ונשאר סביב 100 דולר.