קיבלה דו"ח חניה של 250 שקל - וביקשה 15 אלף שקל פיצוי מהמלון ומהעירייה

אשה שהתארחה במלון אסטרל באילת גילתה על בשרה כמה יקר יכול לצאת ויכוח על דו"ח חניה של 250 שקל בלבד. אסיה אבישג רבאייב, שלנה במלון בין ה-7 ל-10 בספטמבר 2023, קיבלה מהמלון שובר חניה למגרש עפר סמוך. אך כשהיא חנתה שם, הגיע פקח מטעם עיריית אילת ורשם לה דו"ח. במקום להשלים עם הקנס, היא החליטה לתבוע את המלון ואת העירייה יחד - וביקשה 15 אלף שקל: 7,500 שקל מכל אחת מהנתבעות.

לטענת רבאייב, נציגי המלון הטעו אותה בכך שאמרו לה שכאורחת המלון היא רשאית לחנות ברחבת העפר שליד המלון, שהיתה לדבריה ללא סלילה, ללא גידור וללא שילוט. למרות זאת, היא קיבלה דו"ח מפקח עירוני. היא סיפרה שפניותיה החוזרות למלון ולעירייה בבקשה לבטל את הדו"ח לא הועילו, שנתקלה ביחס גס מצד פקידי העירייה, ושבסופו של דבר העירייה אף הכפילה לה את סכום הקנס ואיימה עליה בהליכי גבייה - מה שגרם לה, לטענתה, לשלם "תחת לחץ".

מעבר לסכסוך על הדו"ח עצמו, רבאייב גם ניסתה למנוע מעצמה נסיעה לאילת - היא ביקשה שהדיון יועבר לקריות, לחיפה או לעכו, כדי לחסוך לעצמה בזבוז של ימי עבודה ועוגמת נפש. הבקשה הזו נדחתה עוד לפני מתן פסק הדין, בהחלטה מה-2 ליולי 2026, שלפיה הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט באילת - מקום התרחשות האירוע ומקום מושבן של הנתבעות.

מנגד, המלון טען כי אין שום קשר בין מעשיו לבין הנזק הנטען, משום שהקנס עצמו הוטל על ידי העירייה בלבד, וטופס החניה שנמסר לתובעת קבע במפורש שמדובר בחניות העפר הסמוכות למלון בלבד, תוך חובה להציג את השובר בשמשה הקדמית. יותר מזה, לטענת המלון, התובעת עצמה הודתה בפנייתה לעירייה כי "כנראה הפקח לא ראה" את השובר, או שהוא הונח "במקום מוסתר". העירייה מצדה טענה כלל שאין לבית המשפט לתביעות קטנות סמכות עניינית לדון בעניין, משום שמדובר בתקיפת החוקיות של דו"ח חניה - נושא ששייך לבית המשפט לעניינים מקומיים. עוד נטען כי מכיוון שהתובעת שילמה את הקנס ולא ביקשה להישפט במועד, יש לראות בה כמי שהורשעה, ואין מקום לבטל את ההרשעה בהליך אזרחי.

"מדובר בבחירה ושיקול דעת מוטעה"

נשיא בית המשפט לתביעות קטנות באילת, עמית יריב, שדן בתיק על בסיס המסמכים שהוגשו לו בלבד, דחה את התביעה על כל חלקיה. בפסק הדין הוא הבהיר כי מי שמקבל דו"ח חניה ורוצה לערער עליו, חייב לפעול לפי המסלול הקבוע בחוק - לשלם, לבקש ביטול מהתובע העירוני, או להגיש בקשה להישפט. לדבריו, "אילו היתה התובעת פועלת בהתאם להליך הקבוע בחוק ומבקשת להישפט במועד בפני בית המשפט המוסמך, הקנס לא היה מוכפל וטענותיה היו מתבררות לגופן".

השופט לא קיבל את הטענה שהעירייה "הערימה" עליה קשיים כדי לגרום לה לשלם במקום להתדיין. לדבריו, "ההחלטה אם לשלם את הקנס או לבקש להישפט הייתה של התובעת בלבד", ומאחר שהיא בחרה לשלם - מטעמי נוחות או כדאיות כלכלית - זה לא יוצר עילת תביעה נגד המלון או העירייה. יריב קבע כי, "מדובר בבחירה ושיקול דעת מוטעה של התובעת, ואין לה להלין אלא על עצמה".

גם טענת ההטעיה מצד המלון לא שרדה. בית המשפט ציין שההודאה של התובעת עצמה, שלפיה ייתכן שהאישור לא היה גלוי לעיני הפקח, מחזקת דווקא את המסקנה ההפוכה: האחריות להציג את אישור החניה באופן ברור וגלוי מוטלת על החונה עצמו, והיא לא עמדה בכך.

סכום התביעה "מופרז באופן בלתי סביר"

בשולי הדברים ציין השופט כי סכום התביעה, 15 אלף שקל, "מופרז באופן בלתי סביר" ואינו נתמך בתשתית עובדתית מתאימה, ודחה גם את הדרישה להחזר שכר טרחת עורך דין, מכיוון שהליך בתביעות קטנות כלל לא מצריך ייצוג משפטי.

בסופו של דבר נדחתה התביעה במלואה, ורבאייב חויבה לשאת בהוצאות משפט מופחתות בסכום של 250 שקל לכל אחת מהנתבעות - ובסך הכל 500 שקל.

• קיבל דו"ח חניה על 250 שקל - ביהמ"ש סירב לדון