הגיע לשדה ב-4:45, הטיסה יצאה ב-19:15 - אבל אין פיצוי
נוסע של ארקיע יצא עם משפחתו לנתב"ג לפני אור ראשון, לטיסה שכבר לא היתה אמורה להמריא בבוקר - אחרי שלא ראה את ההודעה שנשלחה ב-22:30. הוא ביקש לקבל 7,170 שקל, אבל בית המשפט קבע שהיה עליו לבדוק את הטלפון לפני שיצא מהבית
כמעט כל מי שטס בשנה האחרונה מכיר את זה: טיסה שמוקדמת, נדחית ושוב משנה שעה, עם הודעות שמגיעות בכל שעה ביום ובלילה. ליאור אמריליו ובני משפחתו נקלעו בדיוק למצב הזה. הם יצאו מהבית ב-4:45 בבוקר, המריאו לברצלונה רק ב-19:15, וכעת גם הפסידו בתביעה שהגישו נגד ארקיע. הרשמת הבכירה מאיה בלאו מבית המשפט לתביעות קטנות בעפולה דחתה את התביעה. לפי פסק הדין, החובה לבדוק את ההודעה האחרונה שנשלחה מוטלת על הנוסע, גם אם היא הגיעה ב-22:30.
אמריליו קנה מארקיע כרטיסים לטיסה מתל אביב לברצלונה עבור עצמו ועבור שני בני משפחה. הטיסה תוכננה ל-3 ביולי 2025 ב-14:30. מכאן התחילו השינויים. ב-29 ביוני הוא קיבל הודעה על כך שהטיסה הוזזה ל-12:00, ולמחרת הוא קיבל עדכון שהיא הוקדמה ל-9:00 בבוקר. לטענתו, יום לפני הטיסה ארקיע גם שלחה לו מייל שבו נכתב שוב שהיא תהיה ב-9:00, ביחד עם כרטיסי עלייה למטוס מעודכנים.
בהתאם לכך, המשפחה התכוננה ויצאה לשדה בשעה מוקדמת מאוד. אלא שבלילה שלפני הטיסה הגיע עדכון נוסף, שלפיו ההמראה נדחתה ל-13:30. אמריליו טען שההודעה הגיעה "באיחור ובשעה לא סבירה", ושהוא ובני משפחתו כבר ישנו כשהיא נשלחה. ביום הטיסה עצמו, כשהמשפחה כבר היתה בשדה, הגיעה הודעה על דחייה ל-17:50. בסופו של דבר המטוס המריא ב-19:15.
לדבריו, המשפחה העבירה יותר מ-12 שעות בשדה התעופה וקיבלה שובר לארוחה אחת בלבד. בגלל העיכוב, חברת השכרת הרכב בברצלונה ביטלה את ההזמנה. הם הפסידו מקדמה של 69.5 יורו ושילמו 144.09 יורו יותר על רכב חדש. בנוסף, הוא טען שהוא הפסיד יום עבודה מלא, וביקש פיצוי גם על עוגמת הנפש ועל חוסר הוודאות.
כל צד בחר את שעת ההתחלה שנוחה לו
התיק הוכרע בעיקר סביב שאלה אחת: מאיזה שעה מתחילים לספור את האיחור. לפי חוק שירותי תעופה, הידוע גם כחוק טיבי, טיסה שהמריאה באיחור של יותר משמונה שעות נחשבת טיסה שבוטלה, וזה פותח את הדרך לפיצוי כספי שקבוע בחוק. איחור של חמש עד שמונה שעות מזכה רק בשירותי סיוע, כמו אוכל, שתייה ואמצעי תקשורת, ובאפשרות לבחור בין החזר כספי לכרטיס חלופי.
אמריליו טען שצריך לספור מ-9:00, ואז האיחור הוא של יותר מעשר שעות. ארקיע טענה שצריך לספור מהשעה המקורית שבכרטיס, 14:30. לפי החישוב שלה, הטיסה המריאה ב-19:02, כלומר באיחור של ארבע שעות ו-32 דקות בלבד, ולכן לא מגיע להם שום פיצוי.
הרשמת לא קיבלה אף אחת מהעמדות. היא דחתה את הטענה של ארקיע, שלפיה המועד הקובע הוא השעה שמופיעה בכרטיס המקורי, וקבעה על סמך פסיקה קודמת ש"מקום שמועד הטיסה שונה, יש למנות איחור בטיסה מהמועד החדש עליו הודע". היא גם לא קיבלה את הדו"ח שארקיע הגישה לגבי שעת ההמראה, וקבעה שהוא "אינו ברור דיו". במקומו היא אימצה את צילום המסך של התובע, שלפיו ההמראה היתה ב-19:15.
"היה על התובע לבדוק"
ומהו המועד החדש? לפי הרשמת, מדובר ב-13:30, שזו השעה שנמסרה בהודעה הלילית. ארקיע הציגה רישומים שלפיהם הודעת סמס הגיעה למכשיר של אמריליו ב-22:40 ומייל ב-22:47. לדברי הרשמת, אמריליו עצמו לא טען שההודעות לא הגיעו. הוא רק טען שלא סביר לצפות ממנו לבדוק עדכונים בלילה.
הרשמת דחתה את הטענה הזו: "סבורני כי הצדק עם הנתבעת, והיה על התובע לבדוק האם התקבל עדכון נוסף כלשהוא לעניין הטיסה, טרם שיצא אל שדה התעופה לפנות בוקר". לדבריה, הדבר נכון במיוחד כששעת הטיסה כבר שונתה כמה פעמים. בדיקה שכזו היתה יכולה לחסוך למשפחה כמה שעות המתנה, ש"אינן בעטיה של הנתבעת". לכן החשבון פשוט: מ-13:30 עד 19:15 עברו חמש שעות ו-45 דקות. זה יותר מחמש שעות אבל פחות משמונה, ולכן לפי החוק לא מגיע פיצוי כספי. לגבי השובר היחיד, הרשמת קבעה שבהתחשב במשך האיחור, ארוחה אחת לכל נוסע היא "סבירה ומידתית". מכיוון שהמשפחה טסה בסוף בטיסה המאוחרת, היא קבעה שהם כבר מימשו את הזכות שלהם לכרטיס חלופי.
ההודעה על הדחייה ל-17:50 לא שינתה את התמונה. הרשמת ציינה שההודעה נשלחה כשהמשפחה כבר היתה בשדה, "ובאופן סביר" לאור השעה שנמסרה בערב הקודם, ולכן היא לא היתה יכולה לעזור להם לדחות את ההגעה. אבל מבחינת החישוב, האיחור עדיין נמדד מ-13:30. גם שאר רכיבי התביעה נדחו. לגבי הרכב, הרשמת קבעה שזו לא אחת ההטבות שמופיעות בחוק, ושלא הוצגה הוכחה לכך שלא ניתן היה לשנות את שעת האיסוף או שחברת ההשכרה סירבה לכך. לגבי עוגמת הנפש, הרשמת כתבה שהיא לא כלולה בשירותי הסיוע שבחוק, ושהמקרה הזה לא נמנה על "המקרים החריגים שבהם ראוי לפסוק פיצוי לא-ממוני".
ארקיע טענה בכתב ההגנה שהיא הציעה למשפחה פיצוי באופן חריג, ושההצעה נדחתה. בסופו של דבר אמריליו יצא בלי כלום, אבל גם בלי חיוב בהוצאות משפט. הרשמת החליטה לא לפסוק הוצאות, בין היתר משום שהתיק הוכרע על סמך כתבי הטענות בלבד.
