המיזם נתקע ברשם החברות, ומה עם הכסף של המשקיעים?

הסיפור הבא מתחיל באמון מלא בין שותפים, ממשיך במסמך שנכתב בלי עורכי דין לכל צד, ונגמר בארבע תביעות שאוחדו לתיק אחד. בלב הפרשה עומדים מפעל למוצרי ניקיון וטואלטיקה, חברה שמעולם לא הוקמה, ושאלה אחת: מי צריך להחזיר 380 אלף שקל?

שחר נוימן וטובי וייס רצו להשקיע בתעשיית חומרי הניקוי. במרץ 2019 הם חתמו על זכרון דברים עם סעיד סרור, בעל המניות והדירקטור היחיד בביוטי בון, שמייצרת מוצרי ניקיון וממוקמת בסכנין. התוכנית היתה להקים חברה חדשה בשם אוניקס, שתשכור מביוטי בון את ציוד הייצור, תשתמש בידע שלה ותמכור ללקוחות שלה. נוימן ווייס התחייבו להעביר לביוטי בון 1.5 מיליון שקל, 750 אלף כל אחד, כמקדמה על חשבון דמי השכירות. נקבע גם שאם הסכם השכירות לא ייחתם, ביוטי בון תחזיר את הכסף, וסרור יהיה ערב לכך. בפועל הועברו 380 אלף שקל: 210 אלף מנוימן מכיסו הפרטי, ו-170 אלף מווייס דרך טריטק שבבעלותו. "צריך לזכור דבר אחד, שכל העסקה הזאת בוצעה על סמך האמון שלנו בסעיד", העיד וייס.

באפריל 2019 הגיעו השלושה למשרדו של עורך הדין יוסי חובב כדי לרשום את אוניקס. שם התברר שביוטי בון רשומה כחברה מפרה" (חברה שרשם החברות סימן לידה הערה, כי היא לא עמדה בחובות הבסיסיות שלה מולו) מינואר של אותה השנה, ולכן סרור לא יכול להיות בעל מניות בחברה חדשה. לפי הנסח, הדו"ח השנתי האחרון של ביוטי בון לרשם החברות הוגש ב-2015.

סרור טען שלא ידע על הבעיה: "איך אני אדע? אם הייתי יודע, הייתי נעזר או בעו"ד". השופטת הדס שכטר ישראלי לא קיבלה את הגרסה. היא קבעה שסרור ידע על המגבלה, שההסרה שלה היתה באחריותו, ושבעצם הוא לא מיהר לטפל בה, כי מבחינתו השותפות יכלה להתנהל בינתיים בתוך ביוטי בון. לעומתו, נוימן ווייס רצו להתרחק מהחברה, שלפי הרשימה שהוצגה חבה כ-2.7 מיליון שקל לנושים שונים. וייס תיאר אותה בעדותו כ"בור ללא תחתית". השופטת קבעה שסרור פעל בחוסר תום לב ולא שיתף פעולה בהקמת אוניקס.

גם המשקיעים לא יצאו נקיים

עם זאת, בית המשפט מתח ביקורת גם על המשקיעים. לפי פסק הדין, נוימן ווייס הפרו את ההסכם כשהפסיקו להעביר כסף, משום שההתחייבות שלהם לא היתה תלויה בהקמת אוניקס. נוימן הסביר בעדותו למה עצר: "לא היה לי כיסוי... נתתי לו מתנה בקיצור". לדברי השופטת, "נימוק זה לאו נימוק הוא".

בנוסף, בסוף אפריל ובמאי 2019 הודיעו השניים לסרור שהם יוצאים מהמיזם, בלי לתת לו קודם ארכה כדי לתקן את המחדל, כפי שהחוק מחייב בהפרה שאינה יסודית. וייס הסביר שלא שלחו מכתב כי סרור אמר שהוא מטפל בעניין, אבל לפי השופטת זה לא מספיק. המסקנה: הביטול הראשון נעשה שלא כדין.

ובכל זאת, השופטת קבעה שבהמשך סרור וביוטי בון הסכימו בפועל לביטול. סרור עצמו כתב לנוימן בוואטסאפ ושאל אם יש "סיכוי אפילו מאד מאד קטן" שווייס יחזור לשותפות. ב-2020 נוימן שלח לו הודעות שמזכירות שסוכם שהוא ישלח תוכנית החזרים, וסרור לא ענה. גם לאחר שנים לא הוכח שההערה בנוגע לחברה מפרההוסרה. השופטת העירה גם על הטענות הסותרות של סרור וביוטי בון: מצד אחד הם טענו שביוטי בון בכלל לא חתומה על זכרון הדברים, ומצד שני הם ביקשו לאכוף אותו.

הלוואה, לא השקעה

סרור וביוטי בון טענו שהכסף היה השקעה, ושצריך להתייחס אליו כדמי שכירות ראויים על השימוש של המשקיעים במתקנים, בלקוחות ובנוסחאות הייצור. בית המשפט דחה את הטענה. נקבע שלפי לשון ההסכם מדובר בהלוואה לביוטי בון, ושלא הוכח כמה שווה המידע הנטען. לגבי עדותו של סרור בנושא כתבה השופטת שהיא היתה "פתלתלה", והוסיפה ש"סעיד אינו בבחינת קוטל קנים, אלא איש עסקים ממולח".

בקשת המשקיעים להרים את מסך ההתאגדות נדחתה, משום שהם ידעו מההתחלה על מצבה של החברה. אבל סרור חויב אישית בגלל הערבות שהוא נתן בהסכם, ולחלופין כצד לזכרון הדברים.

• סכסוך בין שותפים? מה לבדוק לפני שרצים לבית המשפט

בנוסף, סרור נתן לנוימן ולטריטק שני צ'קים מחשבונו האישי, 50 אלף שקל כל אחד. הוא טען שאלה היו צ'קים לביטחון בלבד, אבל בית המשפט קבע שלא נרשמה עליהם שום הגבלה, ושגם טענה שכזו היתה צריכה להופיע בחזית הצ'ק ולא בגבו.

התביעות השטריות על 100 אלף שקל התקבלו במלואן, וההליכים בהוצאה לפועל יחודשו. לבקשת המשקיעים, הסכום הזה קוזז מהתביעה העיקרית, וביוטי בון וסרור חויבו ביחד ולחוד לשלם 280 אלף שקל: 160 אלף לנוימן ו-120 אלף לווייס, בתוספת ריבית החשב הכללי מדצמבר 2020. התביעה של ביוטי בון וסרור, שדרשו מהמשקיעים להעביר עוד 1.12 מיליון שקל, נדחתה כולה. השניים חויבו גם בהוצאות ובשכר טרחה בסכום של 23 אלף שקל, וסרור ישלם עוד 6,000 שקל בכל אחד מתיקי הצ'קים.