האם מניית דיבידנד עדיפה על מניית צמיחה?

היתרון תלוי בחברה שמאחורי התשלום הרבה יותר מאשר בעצם החלוקה. חברה שמחלקת 5% דיבידנד יכולה להיות עסק חלש שמעדיף להוציא מזומן במקום להשקיע אותו בעצמו, וחברת צמיחה שמשאירה את הרווח בפנים יכולה להפנות אותו למוצר, לרכישה או להרחבת פעילות ולהגדיל בכך את שוויה. המדד שמשווה בין השתיים הוא התשואה הכוללת: עליית המניה בתוספת הדיבידנד.

בסכומים זה נראה כך: תיק של 100 אלף שקל בתשואת דיבידנד של 5% מקבל 5,000 שקל, מהם 1,250 שקל מס ו-3,750 שקל נטו. ביום האקס שווי האחזקה יורד ל-95 אלף שקל, ובתוספת המזומן נטו המשקיע מחזיק 98,750 שקל - בדיוק 1,250 שקל פחות מלפני החלוקה, שהם המס. החלוקה העבירה כסף מכיס אחד לשני וגבתה עמלה בדרך. מכאן נגזר גם כמה הון נדרש ל-5,000 שקל בחודש.

משקיע שמחפש הכנסה שוטפת יכול להעדיף דיבידנד, מפני שהוא מקבל מזומן בלי למכור נייר ובלי לתזמן שוק. צעיר עם אופק של עשרות שנים יכול להעדיף צמיחה, מפני שכל שקל שנשאר בחברה ממשיך לעבוד בלי עצירת מס בדרך.

הדיבידנד ממוסה ברגע החלוקה בשיעור של 25%, בעוד רווח שטרם מומש דוחה את המס למועד המכירה וממשיך לצבור תשואה על הסכום המלא. ביום האקס מחיר המניה יורד בגובה הדיבידנד, כך שהתשלום מהווה העברה של כסף מהחברה לבעל המניה במקום תוספת מעליו.

הסכום שנגבה במס יוצא מהמעגל וממשיך להיעדר גם בשנים שאחריו, מפני שהתשואה העתידית מחושבת על יתרה קטנה יותר. בחברה שהשאירה את הרווח אצלה אותו כסף נשאר בתוך השווי וממשיך לעבוד עד המכירה, והמס נדחה למועד שהמשקיע בוחר. הבדל נוסף נוגע לבסיס החישוב: המס על הדיבידנד נגבה על מלוא הסכום המחולק, בעוד המס על רווח הון מחושב על הרווח הריאלי, כלומר אחרי ניכוי עליית המדד. באינפלציה של 1.5% בשנה הפער הזה גדל ככל שההחזקה ארוכה יותר.

תשואת דיבידנד גבוהה נוצרת לפעמים מירידת מחיר במקום מהגדלת תשלום, כי המונה נשאר קבוע והמכנה מתכווץ. מניה שירדה בחדות מציגה קפיצה בתשואת הדיבידנד באותו יום עצמו, בלי ששולם שקל נוסף לבעלי המניות. הבדיקה נעשית על שלושה נתונים בדוחות: סכום הדיבידנד בשנים הקודמות, שיעורו מתוך הרווח הנקי, ושיעורו מתוך התזרים החופשי. חלוקה שגדולה מהתזרים ממומנת מחוב או ממכירת נכסים, ומכאן מתחילה השאלה על מחיה מתשלומי דיבידנד.