האלמנה חתמה על מסמך של בעלה, וכעת חייבת 1.18 מיליון שקל
בית משפט השלום בירושלים דחה את טענתה של האשה, שלפיה היא לא קראה את המסמך ושיש לה אחריות שולית להתחייבות. השופט הבכיר נאיל מהנא קבע כי מי שחותם, מתחייב
בית משפט השלום בירושלים חייב אלמנה לשלם למשקיע ותיק סכום עתק של יותר מ-1.18 מיליון שקל, אחרי שדחה על הסף את טענתה כי חתמה על כתב התחייבות של בעלה המנוח מבלי להבין למה בעצם היא מתחייבת. השופט הבכיר נאיל מהנא קבע כי חתימה על מסמך משפטי היא לא עניין טכני, וכי מי שמבקש להתנער מהתחייבות שחתם עליה - נושא בנטל כבד להוכיח שהתקיימו נסיבות חריגות שמצדיקות זאת.
הפרשה החלה עוד ב-2014, אז העביר מרדכי סטפנסקי סכום כספי משמעותי למרדכי אלחנן קרויזר ז"ל, מכר קרוב שניהל עסק חליפין (צ'יינג'). לטענת סטפנסקי, ההשקעה עוגנה במסמך התחייבות בכתב יד - שכיום, כך הוא טוען, פשוט אבד. עם השנים החזיר קרויזר חלק מהכסף, ונותרה יתרת חוב. ב-23 לדצמבר 2021 נחתם מסמך חדש, מסודר, שבו הצהיר קרויזר כי קיבל בעבר 1.05 מיליון שקל, החזיר 100 אלף שקל, ונותרה יתרה של 950 אלף שקל, בתוספת ריבית שנתית של 11.5%. על המסמך הזה חתמו שניים: קרויזר עצמו, ואשתו, שושנה קרויזר.
קרויזר נפטר, והמחלוקת בין הצדדים החלה. סטפנסקי דרש את מלוא הכסף מהאלמנה ומאחותה של הנתבעת, ליבי צ'רניאבסקי, כיורשות העיזבון. שושנה קרויזר, לעומת זאת, טענה שהיא חתמה על המסמך רק לבקשת בעלה, מבלי לקרוא אותו ומבלי להבין שהיא נוטלת על עצמה התחייבות אישית. לדבריה, אותו היום היה קשה במיוחד: בעלה עבר בדיקת ביופסיה בבית החולים בעקבות מחלה קשה, סבל מכאבים עזים, וסטפנסקי הגיע לביתם וביקש שגם היא תחתום - "עדיף שגם את תחתמי", כך לפי גרסתה.
גרסאות שהשתנו לאורך הדרך
בית המשפט לא קנה את הסיפור. השופט מהנא הדגיש שהנתבעת הציגה, במהלך ההליך, לא פחות משלוש גרסאות שונות לנסיבות החתימה: החל מ"ביקש שאחתום" בכתב ההגנה, דרך תיאור מפורט יותר בתצהיר, ועד טענה חדשה בחקירה הנגדית, שלפיה היה מדובר במחטף. "ריבוי הגרסאות והסתירות ביניהן פוגעים באופן ממשי במהימנותה", כתב השופט, "ואינם מאפשרים לבסס עליהן ממצא עובדתי".
מנגד, גרסת סטפנסקי נותרה עקבית, ואף נתמכה בעדות אשתו, שהעידה כי בעלה סיפר לה בזמן אמת שקרויזר אמר לו: "חתימה של אשתי היא כמו חתימה שלי". בית המשפט ציין גם שהנתבעת עצמה הודתה שהיתה מעורבת, במידה מסוימת, בעסקים של בעלה - היא היתה בעלת מניות בחברת נדל"ן וחתמה על מסמכי משכנתא. העובדה הזו ערערה את הטענה שהיא היתה מנותקת לגמרי מהעולם הפיננסי שלו.
לגבי הטענה שהמנוח עצמו לא היה כשיר לחתום באותו יום בגלל מצבו הרפואי, גם כאן דחה השופט את עמדת ההגנה. לא הוצגה כל חוות דעת רפואית, ואפוטרופוס לקרויזר מונה רק כשנה לאחר החתימה. כמו כן, השופט ציין שההגנה נמנעה מלהציג את מסמכי בית החולים מאותו היום - מסמכים שהיו יכולים לחזק את טענתה, אם היו תומכים בה. הימנעות שכזו, קבע השופט, "פועלת לחובתן".
גם היתר עיסקא לא עזר
ניסיון נוסף של ההגנה היה להיתלות בהיתר עיסקא שמופיע במסמך, ולטעון שמכיוון שעסקי החליפין של קרויזר הפסידו כספים, אין לתובע זכות לגבות דבר. אלא שרואה החשבון מטעם הנתבעות עצמן, יואל טולדנו, הפיל את הטענה בעדותו שלו, כשהודה בבית המשפט כי, "אנחנו לא טוענים עבור היורשים שהקרן הופסדה". השופט קבע שההגנה אף זנחה את הטענה בסיכומים, ובכל מקרה בהיעדר הוכחה להפסד, חזקת הרווחים עומדת בעינה.
היתר עיסקא הוא מנגנון הלכתי-משפטי שמקורו בדין היהודי, שנועד לפתור בעיה: ההלכה אוסרת על יהודי לגבות ריבית מיהודי אחר. כדי לאפשר בכל זאת עסקות מימון והלוואות עם תשואה, נוצר היתר עיסקא - מסמך שבמסגרתו הכסף שמועבר לא מוגדר כהלוואה אלא כהשקעה עסקית בשותפות בין הצדדים. הריבית שמשולמת בפועל, על פי הנוסחה ההלכתית, מוצגת כרווח מהעסקה המשותפת, ולא כריבית אסורה.
בסופו של דבר קיבל בית המשפט את התביעה במלואה. שושנה קרויזר חויבה לשלם לסטפנסקי את מלוא סכום החוב, 1,181,063.66 שקל, בתוספת ריבית של 11.5% לשנה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל - וזאת בעקבות ההתחייבות האישית שלה, מעבר לאחריותה כיורשת. שתי הנתבעות חויבו גם יחד, כיורשות העיזבון, לשאת בחוב מתוך חלקן היחסי בעיזבון (7/8 לשושנה, 1/8 לאחותה), וכן לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 79,531 שקל.
