המחוזי: שנת מאסר על חשבוניות פיקטיביות ב-47 מיליון שקל

אורלי מוחבר תרצה שנת מאסר על הנפקת חשבוניות פיקטיביות ב-47 מיליון שקל, שהביאו להתחמקות מתשלום מע"מ ב-9 מיליון שקל. כך קובע בית המשפט המחוזי מרכז, אשר קיבל את ערעורה של המדינה על קולת העונש שגזר בית משפט השלום בראשון לציון - תשעה חודשי עבודות שירות. זהו פסק הדין האחרון בפרשת תרמית הענק במסווה של פעילות חברות דלק לפני למעלה מעשור.

מוחבר הנפיקה את החשבוניות בשנת 2013, כאשר סייעה למי שהיה אז בן-זוגה ומחולל העבירה - מיקי ענתבי; הוא ברח מן הארץ ב-2014 ולא הועמד לדין. בית משפט השלום הרשיע אותה בעשרות עבירות מע"מ ומס הכנסה, אך הקל בעונשה בשל אכיפה בררנית. גיא מלול, אשר החליף את מוחבר ושירת את ענתבי למעלה משנה, הנפיק חשבוניות פיקטיביות ב-142 מיליון שקל והן שימשו להתחמקות ממע"מ ב-22 מיליון שקל. הוא גם סייע להבריח מן הארץ מאות אלפי שקלים שהועברו לענתבי. אולם, הוא לא הועמד לדין ורק שילם כופר בסך 10,000 שקל - ונקבע שמדובר באכיפה בררנית.

הבדלים מהותיים בין מוחבר לגיא מלול

השופט המחוזי עמית מיכלס קיבל את ערעורה של המדינה, ביטל את הקביעה בדבר אכיפה בררנית והחמיר את עונשה של מוחבר. הוא מציין תחילה, כי העמדה לדין מצויה בליבת שיקול דעתן של רשויות האכיפה ולרוב בית המשפט לא יתערב בהחלטות אלו. ההתערבות מצומצמת עוד יותר בנוגע לבחינתם של ראיות וחומרי חקירה ובקביעה האם היה די בהם כדי להגיש כתב אישום.

מעשיה של מוחבר היו חמורים בהרבה מאלו של מלול, קובע מיכלס, שכן היא ידעה שמדובר בחשבוניות פיקטיביות - הן משום שהייתה בת-זוגו של ענתבי והן בשל הכשרתה כמנהלת חשבונות. לעומת זאת, היכרותו של מלול עם ענתבי הייתה שטחית, הוא היה צעיר וללא הכשרה רלוונטית, היה בורג קטן במערכת ואין ראיות לכך שידע שמדובר בעבירות פליליות. עוד מציין מיכלס, כי מלול נחקר באזהרה תשע פעמים, וההחלטה בעניינו התקבלה בידי הפרקליטות ועמדה למבחנה של ועדת הכופר - כך שלא ניתן לומר שהחקירה וההחלטה היו שטחיות.

לגבי חומרת העונש מציין מיכלס, כי מעורבים אחרים באותה פרשה נדונו ברובם למאסרים של 72-23 חודשי מאסר. מוחבר לא קיבלה אחריות ולא הסירה את המחדל, ולכן היה מקום לגזור גם עליה מאסר ממושך. אולם, ממשיך מיכלס, העונש קל יותר בשל חלוף הזמן, העובדה שענתבי לא הועמד לדין, נסיבותיה האישיות ואי מיצוי העונש בידי ערכאת הערעור.

השופט שמואל בורנשטיין הסכים עם מיכלס, בעוד השופט דרור ארד-איילון סבר בדעת יחיד שיש לדחות את הערעורים ההדדיים ולהותיר על כנה את הקביעה בדבר אכיפה בררנית.