"תחת אהבתי ישטנוני": סוכות, קורבנות ואנטישמיות
חג הסוכות מסמל את תפקידו החשוב של העם היהודי בעולם הרחב. מדוע למרות זאת הם שונאים אותנו עד כדי רצח עם, וכיצד השלטון הנוכחי בישראל מתדלק את האנטישמיות
אנטישמיות 1. שבעים פרים
כרזה אנטישמית המציגה את תושבי ארה"ב כעבדי היהודים, 1882
"אמר ר' אלעזר: הָנֵי [=אלו] שבעים פרים [שמקריבים במצטבר בשבעת ימי סוכות] כנגד מי? כנגד שבעים אומות [בתפילה שיירד גשם בכל העולם]... אמר ר' יוחנן: אוי להם לעכו"ם [=הגויים] שאיבדו ואין יודעין מה איבדו. בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן; ועכשיו מי מכפר עליהן?" דברי חכמינו במסכת סוכה.
"ר' יהושע בן לוי אמר: אילו היו אומות העולם יודעים מה היה המשכן טוב להם, היו מקיפין אותו אוהליות [=אוהלים] וקסתריות [=מחנות צבא רומיים]... ולא תאמר במשכן, אלא אפילו בית המקדש היה יפה להם", שכן שלמה התפלל שהקב"ה ישמע לנוכרי שיבוא לבית המקדש גם אין לו זכויות. דברי חכמינו במדרש תנחומא.
חג הסוכות הוא האוניברסלי שבין חגי היהדות, כפי שאומרים חז"ל על קורבנותיו. אין עוד דת שיש בה מצווה מפורשת להתפלל לשלומו של העולם כולו. אין עוד דת שנתנה לעולם בכל התחומים את מה שנתנה היהדות, ודאי באופן יחסי לגודלה. אבל אין עוד דת השנואה ברחבי העולם כמו היהדות. על מצב זה דרשו חכמינו (במדבר רבה) את הפסוק "תחת אהבתי ישטנוני": אנחנו דואגים לאומות העולם והן משיבות לנו שנאה. וזה נכון עד היום, וביתר שאת היום.
2. הנצרות והאיסלאם
גיליון אופייני של "דר-שטירמר" הנאצי
"הלכה היא - בידוע שעשו שונא ליעקב", אומר ר' שמעון בר יוחאי (מדרש ספרי). כמו שההלכה אינה משתנה, השנאה הזאת איננה משתנה. היא רק לובשת לעיתים פנים חדשות, עשויה להיות מתוחכמת יותר, יכולה להסתתר מאחורי נימוקים נעלים, לטעון ש"אחדים מחברי הטובים ביותר הם יהודים". קצת קילוף - ומתגלית המורסה הישנה.
הבסיס הוא בשתי הדתות המונותיאיסטיות. הנצרות, שיצאה מן היהדות, הטיפה לשנאת ישראל בנימוק שהיהודים כפרו במשיח והביאו למותו, ולכן נגזר עליהם להיות מושפלים מנטלית ולסבול פיזית. מוחמד החל את האיסלאם בתקווה לצרף אליו את יהודי חצי האי ערב (ולכן העתיק מנהגים יהודיים רבים), אך משסירבו - יצא נגדם. האיסלאם במקורו מתייחס ליהודים ולנוצרים בסובלנות יחסית אך מתנשאת: הם נסבלים אם הם משלימים עם השלטון המוסלמי ועם מעמדם הנחות.
זוהי כמובן תמצית שבתמצית; ההיסטוריה מלאה באירועי רצח יהודים המוני בשמן של דתות (כולל זו המגדירה את עצמה כ"דת האהבה והרחמים") ובידי דתות (כולל זו שרוצחת ללא אבחנה גם את מאמיניה שלה). בעוד היהדות קובעת שלוש פעמים ביום "ורחמיו על כל מעשיו", שונאיה מאבדים צלם אנוש בהתייצבם מולה.- מקלמור הודח מסיבוב ההופעות של אד שירן - וקורא לרוברט קראפט לתרום לפלסטינים
- בואו נדע מה אנחנו שומעים ועל מה אנחנו מדברים
3. קביעות "מדעיות"
קריקטורה נגד אריאל שרון בעיתון "אל-וטן", קטאר, 2001
באירופה של המאה ה-19 הפכה שנאת ישראל הדתית לאנטישמיות המודרנית. לא עוד ה"פרימיטיביות" של סיפורים על מישהו מנצרת שנצלב בירושלים לפני 1,800 שנה, אלא קביעות מדעיות: העולם מתחלק לגזעים עליונים ותחתונים, היהודים הם במקום הנמוך ביותר. תראו את השיער השחור, תראו את האף המעוקם, תראו את הרגליים העקומות, תראו כיצד אינם מסוגלים לעבודה יצרנית, תראו את הזוהמה בה הם חיים, תראו את המנהגים הברבריים, תראו את השפה המשונה.
כדי להוביל מן האנטישמיות הזאת לתאי הגזים באושוויץ היה צורך בשני מרכיבים נוספים. האחד: אם מדובר בתכונות גזעיות מוּלדוֹת, המרת דת אינה משנה דבר. להיפך: היא רק גורמת להכנסת הרעל היהודי לתוך יתר האוכלוסייה. השני והמכריע: הדרוויניזם החברתי. התפיסה לפיה על האדם חלים חוקי הטבע ללא שום עקרונות מוסריים: החזק תמיד מחסל את החלש משום שבכך תלויה הישרדותו.
העולם הערבי והמוסלמי ניסה תחילה לחקות את המערב הנוצרי כדי להידמות להצלחותיו, ולאחר מכן עבר לקיצוניות השנייה של לאומנות ודת. אבל דבר אחד הוא אימץ בחדווה מן המערב: את האנטישמיות המודרנית. כאן אולי מגיע האבסורד לשיאו: הערבים, שלדברי-עצמם הם בני ישמעאל ולכן נכדיו של אברהם ואחייניו של יצחק, אימצו את הגזענות המדירה גם אותם - ככלי למאבק נגד היהודים.
4. קרלסון וממדאני
המהדורה הספרדית הראשונה של "הפרוטוקולים של זקני ציון", 1930
במידה רבה, הדבר היחיד המשותף לימין הקיצוני ולשמאל הקיצוני הוא האנטישמיות. כאשר מדובר ביהודים, נעלמת הלאומיות של הימין; יהודי אמריקני או גרמני או אוסטרלי הוא נטע זר ומסוכן. כאשר מדובר ביהודים, נעלמת הליברליות של השמאל: יהודי אינו בן מיעוט שיש להגן עליו אלא אויב שיש להילחם בו.
זה מה שמשותף לשדרן טאקר קרלסון ולראש עיריית ניו-יורק, זהראן ממדאני. זה מה שמשותף ל-AfD שניצח בשני מדינות בגרמניה ומוביל בסקרים הלאומיים, ול"די-לינקה" שניצחה בברלין. וזה היה אחד מלא מעט דברים שהיו משותפים לאדולף היטלר ויוסף סטלין, כפי שהראה ריצ'רד אוברי בספרו "הדיקטטורים". אמנם סטלין לא הגיע לדרגת הרצחנות של היטלר, אבל שנאתו ליהודים הייתה מושרשת ובלטה במיוחד בשנותיו האחרונות, דווקא אחרי השואה. ובעוד שהנאצים רצחו את היהודים משום שהיו יהודים, הסובייטים לא הזכירו אותם בין הקורבנות משום שהיו יהודים.
5. סיוע ישראלי
כרזת הסרט הנאצי "היהודי הנצחי"
כיום האנטישמיות יכולה גם להסתתר כאנטי-ישראליות ואנטי-ציונות. בחלק מן המקרים, אכן הביקורת על ישראל ומדיניותה - חריפה ככל שתהיה - אינה אנטישמיות. אך כאשר השיח מזכיר את עלילות הדם, כאשר היחס ליהודי הוא מפלה ללא כל סיבה עניינית, כאשר דמו של היהודי נעשה זול ואף חסר ערך - זו אנטישמיות.
הבעיה היא, שיש אצלנו לא מעטים שמסייעים לגל העכור הזה, המביא לכך שמדי יום אנו שומעים על ישראלים שמותקפים בפינה כלשהי בתבל ומדי שבוע אנו שומעים על יוזמה מדינית חדשה נגדנו. מי שאינו רוצה לחלות בשפעת, מן הסתם יתחסן ויטול ויטמין C - וגם יימנע מלצאת לגשם במכנסיים קצרים. מי שאינו רוצה אנטישמיות, צריך גם להקשיב לעצמו ולהסתכל על עצמו.
הממשלה הנוכחית והקואליציה הנוכחית מלאות במטומטמים שמשמיעים התבטאויות מטופשות מאין כמותן, שניתן בהחלט לפרשן כקריאה לבצע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. הן גם מעניקות גיבוי - בפועל או בשתיקה - לטרור היהודי המשתולל ביהודה ושומרון. ההסברה הישראלית היא אפילו לא בדיחה עצובה כבר עשרות שנים, אך לשלטון הנוכחי חשוב יותר להפנות כסף לתומכיו - כולל לאותם מחבלים ביו"ש.
זה גם במישור היום-יומי. חרדים משווים בין ישראל לגרמניה הנאצית, ויש גם התבטאויות בסגנון אנטישמי מובהק נגד החרדים. תועלמן בשירות נתניהו מפרסם ספר ובו קריקטורות הנראות כאילו נלקחו הישר מתוך "דר-שטירמר" וזוכה לברכתו של ראש הממשלה. שר בכיר מפרסם סרטונים מבחילים נגד נשיא בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה.
6. אז מה עושים
מהדורה אמריקנית של "הפרוטוקולים של זקני ציון"
אל"מ (מיל.) פנינה שרביט-ברוך, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, פרסמה השבוע מאמר מקיף על ההתדרדרות הקשה במעמדה של ישראל בעולם, העלולה להוות סכנה קיומית אם תתורגם לעיצומים בינלאומיים. הקו שהיא מציעה מאיר עיניים וזו תמציתו (בלשונה).
הדיון בישראל על אודות המשבר נוטה לעיתים להתנהל כאילו העולם כולו הוא מקשה אחת. מכאן צומחת גם הטענה המוכרת, שלפיה 'לא משנה מה ישראל עושה' היא תותקף על מעשיה בכל מקרה, ולכן אין טעם לייחס משקל רב למחיר הבינלאומי של מדיניותה. מאמר זה מציע להחליף תפיסה זו במיפוי מפוכח יותר של הזירה. יש להבחין בין גרעין עוין המבקש לפגוע בעצם הלגיטימיות של ישראל; מבקרים אידיאולוגיים שמרחב ההשפעה עליהם מצומצם; קהלים, ממשלות ומוסדות שאינם עוינים את ישראל אך התרחקו ממנה; ותומכי ישראל, שהמשך תמיכתם - ובעיקר נכונותם להביע אותה בפומבי - אינו מובן מאליו. יכולתה של ישראל להשפיע על כל אחת מן הקבוצות הללו שונה, ולכן גם המדיניות כלפיהן צריכה להיות שונה.
הבחנה זו מאפשרת גם להימנע משתי מסקנות פשטניות. מצד אחד, אין לייחס לישראל את מלוא האחריות למשבר. פועלת נגדה זה שנים מערכה הכוללת אנטישמיות ואנטי-ציונות, פעילות של אויבים וארגונים עוינים, הטיה בחלק מן המוסדות הבינלאומיים ומאמצים שיטתיים לדה-לגיטימציה. מצד שני, אין להסיק מכך שלהתנהלות ישראל אין משמעות. היקף הנפגעים וההרס ברצועת עזה והמשבר ההומניטרי המתמשך, המציאות ביהודה ושומרון ובכלל זה הפגיעה בתושבים הפלסטינים ומהלכים הנתפסים כדחיקתם, אמירות קיצוניות וגזעניות של גורמים רשמיים והעדר הצבת אופק מדיני ויוזמה ישראלית - כל אלה משפיעים במיוחד על אותם קהלים שעמדתם אינה קבועה מראש. דווקא מולם יש לישראל מרחב פעולה ממשי.
מכאן גם כיוון המענה. שיקום המעמד הבינלאומי אינו יכול להסתכם בקמפיין הסברתי, אך גם אינו מחייב את ישראל לוותר על אינטרסים ביטחוניים חיוניים. הוא מחייב שינוי מדיניות בשלושה רבדים: הטמעה שיטתית של שיקול הלגיטימציה הבינלאומית בתהליכי קבלת החלטות; בניית יכולת מקצועית, עובדתית ומשפטית להתמודד עם טענות, הטיות וקמפיינים נגד ישראל; ואימוץ מדיניות מובחנת כלפי קהלים שונים - מאבק נחוש בגורמים העוינים, שיח ענייני עם מי שניתן להשפיע עליהם וחיזוק אקטיבי של תומכי ישראל.
היעד הריאלי הוא לבלום את ההתרחקות מישראל, להשיב קהלים שאינם עוינים אותה לעמדה עניינית ואף אוהדת יותר ולהרחיב ולחזק את מחנה התומכים - ובפרט את נכונותם לתמוך בישראל בפומבי. השאלה המרכזית אינה אם העולם "נגדנו" או "בעדנו", אלא היכן עדיין ניתן להשפיע ומה ישראל צריכה לשנות כדי לתרגם השפעה זו לשיפור ממשי במעמדה.
