מספר העובדים הזרים שולש - אז למה עדיין לוקח יותר מ-3 שנים לבנות דירה?

ענף הבנייה המקומי משנה את פניו. אם ערב מלחמת חרבות ברזל עבדו בו כ-30 אלף עובדים זרים לצד עשרות אלפי פועלים פלסטינים, כיום מספר העובדים הזרים כבר מגיע לכ-93 אלף. מדובר בגידול של יותר מפי שלושה בתוך שלוש שנים, שממחיש את המאמץ של המדינה להחליף את כוח העבודה הפלסטיני שנעלם כמעט לחלוטין מאתרי הבנייה בעקבות המלחמה. אלא שלהחלפה הזאת יש גם מחיר כלכלי, ולא בטוח שהגידול במספר העובדים מספיק כדי לפתור את בעיות הענף.

את הנתון החדש הציג בסוף השבוע משה נקש, ראש מינהל עובדים זרים ברשות האוכלוסין וההגירה, בכנס השנתי של ארגון הקבלנים והבונים באילת. נקש הציג את השינוי במספר העובדים הזרים בענף, מ-30 אלף ערב המלחמה ל-93 אלף כיום, והדגיש את חשיבות ההסכמים הבילטרליים להבאת עובדים ממדינות אחרות. לדבריו, הרשות פועלת גם להגברת מעורבות המעסיקים הישראלים בתהליכי הגיוס ולשיפור השירות והטיפול בהיתרים.

כדי להבין את המשמעות צריך לחזור לאוקטובר 2023. ערב המלחמה הועסקו בענף הבנייה כ-80 אלף עובדים פלסטינים בהעסקה מוסדרת, לצד כ-30 אלף עובדים זרים ממדינות אחרות. עם פרוץ המלחמה הוגבלה מטבע הדברים כניסת העובדים הפלסטינים לישראל, והענף איבד בתוך זמן קצר חלק ניכר מכוח העבודה שלו. אתרי בנייה הושבתו, פרויקטים התעכבו והקבלנים נאלצו לחפש פתרונות חלופיים, כשעלויות העבודה מאמירות בינתיים.

מאז הצליחה המדינה להגדיל את מספר העובדים הזרים בכ-63 אלף. במונחים מספריים, זו תוספת ששקולה לכמעט 80% ממספר העובדים הפלסטינים המוסדרים שעבדו בבנייה ערב המלחמה. ועדיין, מספר העובדים הלא-ישראלים בענף נמוך בכ-17 אלף לעומת כ-110 אלף ערב המלחמה. מנגד, עובדים ישראלים נוספים נכנסו לענף בתקופה הזאת, כך שהשינוי הכולל בכוח העבודה אינו מסתכם רק בהחלפת פלסטינים בזרים.

24 אלף שקל בשנה לעובד - עוד לפני השכר

הבעיה היא שהחלפת העובדים אינה מתבצעת באותם תנאים כלכליים. העסקת עובדים זרים מחייבת את הקבלנים לשאת לא רק בשכר, אלא גם באגרות, בדמי היתר, בביטוח רפואי, במגורים ובעלויות נוספות הקשורות לגיוס ולהעסקה.

בדיון שהתקיים ביוני האחרון בוועדה המיוחדת לעובדים זרים בכנסת הוצגו הפערים בין הענפים. בעוד האגרה השנתית להעסקת עובד זר בחקלאות עומדת על 1,420 שקל, בענף הבנייה היא מגיעה ל-8,490 שקל. לכך מצטרפים דמי היתר של 14,430 שקל ואגרת בקשה של 1,060 שקל. בסך הכול מדובר בכ-24 אלף שקל לעובד בשנה בגין האגרות והתשלומים האלה בלבד, לפני שכר והוצאות נלוות.

איציק גורביץ, סמנכ"ל כוח אדם וכלכלה בהתאחדות הקבלנים בוני הארץ, טען באותו דיון כי האגרות לבדן מוסיפות כ-62 אלף שקל לעלות דירה ממוצעת במסגרת תוכניות הדיור המסובסד. כאשר מביאים בחשבון את כלל העלויות הנוספות הכרוכות בהעסקת עובדים זרים, הוא העריך כי ההתייקרות מגיעה לכ-130 אלף שקל לדירה ממוצעת בתוכנית מחיר מטרה.

זה כמובן אומדן של התאחדות הקבלנים, ארגון שמייצג את האינטרסים של המעסיקים בענף, ולא נתון רשמי של עלות הבנייה בכל פרויקט ולכן כדאי שנקח אותו בערבון מוגבל. עדיין, המספרים ממחישים את הנטל שמטילה שיטת ההעסקה החדשה על הקבלנים, בעיקר בענף שבו עלויות כוח האדם הן מרכיב משמעותי במחיר הביצוע.

לטענת גורביץ, הכנסות המדינה מאגרות בגין עובדים זרים בענף הבנייה בלבד מסתכמות בכ-1.6 מיליארד שקל בשנה, והעלות מתגלגלת בסופו של דבר לצרכנים. באוצר מציגים גישה אחרת: האגרות הן חלק ממדיניות התעסוקה, והחברות נדרשות להביא בחשבון את מכלול העלויות כשהן בוחרות להעסיק עובדים זרים. הסוגיה מעוררת מחלוקת גם משום שהאגרות נועדו במקור לתמרץ העסקת עובדים ישראלים, בעוד שלאחר המלחמה הפכה העסקת עובדים זרים עבור קבלנים רבים לצורך תפעולי.

• המסעדה נסגרה, העובד עבר לקנדה - ויקבל 57 אלף שקל
• איילת שקד: "זוג צעיר משלם 300-400 אלף שקל יותר על דירה בגלל עובדים זרים"

מבחינת חברות הבנייה, ההבדל אינו מסתכם רק בתשלום למדינה. הבאת עובדים חדשים מחייבת גם גיוס, הכשרה, התאמה למקצועות הנדרשים והתארגנות באתרי הבנייה. עובד שנכנס לענף אינו בהכרח תחליף מיידי לעובד מנוסה שעבד במשך שנים באותן שיטות בנייה. לכן גם הגידול במספר העובדים אינו מתורגם בהכרח לגידול זהה בתפוקה.

יש יותר עובדים, אבל בניית דירה עדיין נמשכת יותר משלוש שנים

האם התוספת המשמעותית בכוח האדם כבר מתחילה לשנות את מצב הענף? נתוני הלמ"ס מציגים תמונה מעורבת. ב-12 החודשים שהסתיימו ביוני 2026 החלה בנייתן של כ-76 אלף דירות, ירידה של 7% לעומת 12 החודשים הקודמים. מנגד, בנייתן של כ-61 אלף דירות הסתיימה, עלייה של 7.9%.

כלומר, קצב גמר הבנייה דווקא השתפר, אבל הוא עדיין נמוך משמעותית מקצב התחלות הבנייה. בסוף יוני היו בישראל כ-217 אלף דירות בבנייה פעילה, עלייה של 7.7% בתוך שנה. במקביל, משך זמן הבנייה הממוצע המשוקלל לפי מספר הדירות בבניין הגיע ל-37.3 חודשים, לעומת 36.3 חודשים בתקופה המקבילה הקודמת.

המשמעות היא שלמרות תוספת העובדים, בניית דירה בבניין טיפוסי עדיין נמשכת בממוצע יותר משלוש שנים. כמובן, משך הבנייה משקף פרויקטים שהחלו בתקופות קודמות, ולכן אינו מודד באופן ישיר את השפעת העובדים שהגיעו בחודשים האחרונים. ועדיין, הנתון ממחיש את המרחק בין הגדלת כוח העבודה לבין קיצור בפועל של זמני הביצוע.

גם בנק ישראל ציין בדוח השנתי האחרון כי מספר המועסקים בענף הבינוי חזר לרמתו ערב המלחמה, בזכות כניסת עובדים זרים וישראלים נוספים. אלא שלפי הבנק, הגידול בהיקף פעילות הבנייה ובצורכי השיקום יצר ביקוש נוסף לעובדים, כך שהמחסור לא נעלם לגמרי. כך שגם אם מספר העובדים חזר לרמות שלפני המלחמה, ייתכן שכיום הענף זקוק ליותר עובדים כדי לעמוד בהיקף הפעילות.

• 168 דירות יהפכו ל-700: התוכנית שתשנה את פני רובע ה' באשדוד
• יקיר גבאי ושותפיו מקדמים פרויקט מגורים בקפריסין בהיקף של כמיליארד שקל

לכך מתווסף גם השינוי במצב שוק הדירות. בזמן שהמדינה מתאמצת להגדיל את כוח העבודה כדי לאפשר לקבלנים לבנות יותר, חברות הייזום מתמודדות עם ביקוש חלש יחסית ועם מלאי גדול של דירות לא מכורות. בסוף אוגוסט נותרו למכירה כ-85.7 אלף דירות חדשות, ומספר חודשי ההיצע הגיע ל-26.7.

זהו שינוי משמעותי לעומת השנים שבהן המחסור בדירות אפשר ליזמים לגלגל חלק גדול מהתייקרות הבנייה למחירי המכירה. כאשר המלאי גבוה והרוכשים מתמהמהים, היכולת להעלות מחירים מוגבלת יותר. במצב כזה עלויות עבודה גבוהות עלולות לפגוע בשיעורי הרווחיות של היזמים, להכביד על מימון הפרויקטים ולדחות התחלות בנייה חדשות, במקום להתגלגל במלואן למחיר הדירה.

אם נרצה לסכם, הנתון החדש של רשות האוכלוסין מלמד שהמדינה הצליחה להגדיל משמעותית את כוח העבודה הזר בענף ולהקטין את התלות בעובדים פלסטינים. אבל הוא גם ממחיש את השלב הבא באתגר של ענף הבנייה: אחרי שמצליחים להביא את העובדים, צריך לוודא שהם מגיעים למקצועות שבהם הם נדרשים, משפרים את קצב הביצוע ולא מייקרים את הבנייה במידה שמקזזת את היתרון שבהגעתם.