נפטר ערירי ב-1983, ושתי היורשות יחזירו שליש מהכסף
הוא נפטר בדצמבר 1983, ערירי ובלי צאצאים. הוריו ואחותו נספו בשואה, ורכושו עבר לניהול האפוטרופוס הכללי. כמעט שלושים שנה אחר כך, ביוני 2012, ניתן צו ירושה לטובת שתי קרובות משפחה. בסוף אוקטובר קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב שהצו בוטל כדין: מחקר גנאלוגי שנשען על ארכיונים ברוסיה, בארצות הברית ובאנגליה העלה שלמנוח היו שלושה דודים, ושצאצאי כולם יורשים. שתי הקרובות יחזירו לקופת העיזבון שליש ממה שקיבלו.
השתיים הן נכדותיו של אחד מדודי המנוח, אחי אמו, רופא צבאי ברוסיה שנפטר ב-1964 בסנט פטרבורג. ב-2014 ביקשו קרובים אחרים לבטל את צו הירושה, בטענה שגם הם יורשים על פי דין. התביעה נדחתה ב-2019 בגלל שיהוי, אבל בערעור הוסכם להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה כדי שיבדוק מחדש את הרכב המשפחה.
לצורך הבדיקה נשען בית המשפט, בהסכמת כל הצדדים, על מחקר של הגנאלוג עו"ד רוני גולן, שאותו שכר האפוטרופוס הכללי. הצדדים שלחו לו שאלות הבהרה וויתרו על חקירתו.
המחקר שרטט קודם את המשפחה הקרובה. למנוח הייתה אחות שנספתה באושוויץ ב-1943 כשהיא רווקה, ואח שנפטר בגיל 12 וחצי. מצד האב לא נמצאו יורשים כלל, והחיפוש עבר אל משפחת האם.
מה גילה המחקר על הדוד מרוסיה?
הדוד כתב אוטוביוגרפיה, ובה טען שנולד ב-1901, אף שבתעודת הלידה שלו נכתב 1897. המומחה העריך שכנראה "שיפץ" את קורות חייו לקראת הגיוס לצבא. באותו מסמך סיפר על שתי אחיות שנשארו בביאליסטוק ועל שני אחים שברחו לחו"ל בתחילת המאה העשרים. גולן איתר את עקבות האחים במסמכים אמריקאיים, ובהם הצהרה של אחד מהם, עם הגעתו לארצות הברית, שהוא נוסע אל אחיו שגר בבוסטון. אחת האחיות נספתה בשואה עם ילדיה, ובעלה שרד והיגר לאוסטרליה. ספר זיכרונות של קרוב משפחה אחר, שעלה לישראל, אישר את שמות האחים.
בנובמבר 2024 הגיש המומחה מחקר משלים, ובו ממצא שהמערערות לא ציפו לו: לסבן נולד ב-1935 בן נוסף, מאישה אחרת. המידע אותר באינטרנט, והתמונה שצורפה אליו זהה לתמונת הדוד בארכיון הצבא הרוסי. מכאן שגם בענף המשפחתי שלהן הן אינן היורשות היחידות. באוגוסט 2025 ביטל בית המשפט לענייני משפחה את צו הירושה, קבע שיורשי המנוח הם צאצאי שלושת הדודים, וחייב את השתיים ב-160 אלף שקל הוצאות. בין הנימוקים: התיק מתנהל מאז 2014, והתנהלותן לא הייתה בתום לב.
אפשר להוכיח קרבת משפחה בלי עדים?
בערעור טענו השתיים שלקרובים האחרים אין שום ידיעה אישית על המשפחה, ושאי אפשר לתת צו ירושה על סמך חוות דעת גנאלוגית שאינה נתמכת בתצהירים או בעדויות. לדבריהן, חוות הדעת "איננה יותר ממעין 'הרחבה' של חובת הפרסום ברבים על דבר הגשת הבקשה לצו ירושה". הן הזכירו שהמומחה עצמו הודיע שהמחקר הוכן בהזמנת האפוטרופוס הכללי ולא כחוות דעת לבית המשפט, ושהממצא על הבן הנוסף מבוסס על מידע מהאינטרנט. הן הפנו גם לתצהיר שנתן אחד מבני המשפחה ב-2012, ולפיו להורי הדוד נולדו שלושה ילדים בלבד, ולתצהיר של אחת מהן מדצמבר 2024, ולפיו לסבה היו שני בנים בלבד. לטענתן, בית המשפט לענייני משפחה לא התייחס לתצהירים האלה, וההוצאות שהוטלו עליהן כבדות מדי.
המשיבים השיבו שחוות הדעת התקבלה בהסכמה, ושהמערערות עצמן הסכימו לממצאיה כל עוד סברו שהם פועלים לטובתן. לטענתם, השתיים קיבלו את כל הכספים שהחזיק האפוטרופוס הכללי ולא השיבו אותם לקופת העיזבון, אף שחויבו בכך לפחות שלוש פעמים. סכסוכי ירושה נמשכים לא פעם שנים, וכאן ההליך נמצא בשנתו ה-12.
ימים ספורים לפני הדיון ביקשו המערערות לצרף ראיות חדשות: רישום פטירה של תינוקת מ-1884 מפנקס הקהילה היהודית בטיקוצין, וחוות דעת של חוקר מטעמן. השופט נפתלי שילה, שכתב את פסק הדין, דחה את הבקשות. התיק מתנהל מ-2014, כתב, והחוקר עצמו הצהיר שהוא מלווה את השתיים מאז 2008. אחרי פסק דין שלא תאם את ציפיותיהן, הן אינן יכולות "להתחיל מבראשית". לפי התקנות, ראיה חדשה מתקבלת בערעור רק אם לא היה אפשר לאתר אותה קודם בשקידה סבירה, או אם היא דרושה כדי למנוע עיוות דין. מסמך אחד, שמזכיר שם של אישה שאינה מופיעה באף מסמך אחר, לא היה משנה את מסקנות חוות הדעת.
51% מספיקים
לגוף העניין קבע שילה: "אין שום חובה להוכיח את הרכב המשפחה רק באמצעות תצהירים ועדויות ישירות כפי שטוענות המערערות". לדבריו, "לאור חלוף השנים, הדרך היחידה לבצע 'שקידה סבירה' על מנת לאתר את יורשי המנוח היא באמצעות בדיקה של ארכיונים ומסמכים רבים אחרים, כפי שביצע המומחה באופן מקיף ומשכנע". הוא מנה את המקורות: דפי עד מיד ושם, מסמכים ממשרד ההגנה הרוסי, מצבות, מניפסט הפלגה מאירופה לארצות הברית, מפקדי אוכלוסין באנגליה ובארצות הברית ורישומי פטירה מבוסטון ומקליפורניה. משקלם, כתב, עולה בהרבה על משקל התצהירים של המערערות, "שנסמכו על דברים שאמרו להם ההורים והסבים".
על הטענה שחוות הדעת לא הוגשה בפורמט של חוות דעת מומחה, אחרי שהמערערות עצמן הסכימו שתשמש ככזאת, כתב השופט: "מדובר בטענה חסרת תום לב משווע". רף ההוכחה בתיקים כאלה הוא מאזן ההסתברויות, יותר מ-50%, והמשיבים עמדו בו. השופטים עינת רביד ויחזקאל אליהו הצטרפו לדעתו.
הערעור נדחה, והמערערות חויבו ב-20 אלף שקל לכל אחת מארבע קבוצות המשיבים, 80 אלף שקל בסך הכול. הערובה שהפקידו תחולק בין המשיבים על חשבון ההוצאות. פסק הדין הותר לפרסום בלי פרטים מזהים. צאצאי שלושת הדודים צריכים עכשיו להוציא צווי ירושה אחרי כל אחד מהם, והרשם לענייני ירושה יבדוק את הקרבה.
