הגבר הבטיח לאישה במסרון את הפנטהאוז - אך העליון קבע: הוא חזר בו כדין

גבר שלח לבת-זוגו מסרון בעיצומו של הליך הגירושין ביניהם, ובו הבטיח לה שתקבל את הפנטהאוז של בני הזוג. אולם, שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר, קובעת, כי מדובר היה בהבטחה למתנה ממנה הגבר חזר בו כדין, ולכן האישה לא תקבל את הדירה.

השניים קיימו קשר זוגי במשך שני עשורים, נולדו להם שני ילדים וב-2019 נפרדו. האישה ביקשה מבית המשפט למשפחה בתל אביב לקבוע שהיא זכאית למחצית הרכוש שצברו, בעוד שהגבר טען שהייתה ביניהם הפרדה רכושית. בית המשפט קיבל בעיקרה את בקשת האישה, בהסתמך על פתק שכתב הגבר בשנת 2018: "אנחנו מתחייבים שכול הרכוש שצברנו משותף לשנינו ב-100% גם עם [כך במקור] הוא רשום רק ע"ש אחד מאיתנו". הגבר אמנם קרע מאוחר יותר את הפתק, אך נקבע שהוא תקף - למעט דירה אחת שהוחרגה במפורש מהשיתוף. 

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל חלקית את ערעורו של הגבר, בקובעו שיש ראיות משמעותיות לכך שלא הייתה כוונת שיתוף ושהפתק אינו מוכיח את קיומה. בהקשר זה נקבע, בין היתר, כי האישה הציגה אותו רק בשלב התצהירים, וכי הגבר לא ידע באותה עת שהיא מצויה בקשר רומנטי ממושך עם אחר - וסביר שלא היה כותב אותו אילו ידע. מדובר היה בפועל במתנה, ממנה הגבר חזר בו כאשר קרע את הפתק, והוא עשה זאת כדין בשל התנהגות האישה.

לצד זאת קבע המחוזי, כי על הגבר להעביר לאישה את הפנטהאוז שבבעלותו יחד עם אחרים, וזאת בשל מסרון ששלח לה בווטסאפ בשנת 2020: "רוצה להגיד לך כבר הרבה זמן שדירת הפנטהוז  תהיה רשומה בבעלותך כשתסתים" [כך במקור]. לדברי המחוזי, מדובר בהתחייבות שיש לראות בה גמירות דעת, ואשר ניתנה לאחר שהשניים נפרדו והגבר ידע את המצב לאשורו.

"קשיים משמעותיים במסוימות ההתחייבות"

וילנר קיבלה בצורה חריגה את בקשתו של הגבר לערער בגלגול שלישי, באומרה שנגרם לו עיוות דין, שכן האישה כלל לא טענה לזכות בפנטהאוז וממילא הוא לא יכול היה להתגונן. לגופם של דברים אומרת וילנר, כי אפילו אם מדובר בהתחייבות תקפה - וספק רב אם אכן כך הדבר - הרי שזוהי התחייבות לתת מתנה, ממנה הגבר חזר כדין.

החוק קובע, כי המתחייב להעניק מתנה יכול לחזור בו, כל עוד המקבל לא שינה את מצבו בהתבסס על ההתחייבות. במקרה זה, "לכתחילה המשיבה כלל לא טענה כי המערער התחייב להעביר את זכויותיו בנכס לבעלותה ולא ביקשה לאכוף את ההתחייבות הנטענת שבמסרון. בהמשך לכך, המשיבה לא טענה - וממילא לא הוכיחה - כי היא שינתה את מצבה בהסתמך על התחייבות זו. משכך, ברי הוא כי המערער רשאי היה לחזור בו מההתחייבות לתת מתנה הגלומה לכאורה במסרון", מסבירה וילנר. 

למעלה מן הצורך אומרת וילנר, כי המסרון אינו מבטא את גמירות הדעת הדרושה כדי לקבוע שזוהי התחייבות להעניק מתנה. האישה עצמה לא טענה שמדובר בהתחייבות שכזאת; "בנוסף, מדובר במסרון לקוני, אשר חָסֵר מידע שעשוי ללמד על רצינות כוונותיו של המערער ועל גמירות דעתו להתחייב להעביר את זכויותיו בנכס למשיבה. 

"לא למותר להזכיר, כי זכויותיו של המערער בנכס כפופות להלוואות ולהתחייבויות שונות שנטל. העמימות שבמסרון בנוגע לפרטים מהותיים אלו ולפרטים נוספים, מגלמת קשיים משמעותיים במסוימות ההתחייבות, שאף בהם יש כדי להשליך על גמירת דעתו של המערער ליצור התחייבות כאמור". השופטים דוד מינץ וגילה כנפי-שטייניץ הסכימו עם וילנר. את הגבר ייצגה עו"ד אורית דרור-הראל, ואת האישה - עו"ד גיל בר-זוהר.