למה יש מבוגרים שהמוח שלהם מתכווץ והם נשארים חדים? מחקר חדש מצביע על החיווט הנסתר
למה שני אנשים באותו גיל, עם אותה כמות של אובדן רקמת מוח, מתפקדים כל כך שונה? אחד שוכח מילים ומתקשה לעקוב אחרי שיחה, והשני ממשיך לפתור תשבצים ולנהל את החשבונות בלי בעיה. מחקר חדש מאוניברסיטת דרום קליפורניה מציע חלק מהתשובה: החיווט הקצר, שיושב ממש מתחת לפני השטח של המוח.
המחקר, שפורסם בכתב העת של האגודה האמריקאית לאלצהיימר, Alzheimer's & Dementia, בחן 459 מבוגרים בני 60 ומעלה בהודו. המשתתפים עברו הדמיות מוח מתקדמות ומבחנים בשפה, בזיכרון, בתפקודים ניהוליים ובתפיסה מרחבית. זה אחד המחקרים הראשונים שבחנו את החלק הזה במוח באוכלוסייה כללית במדינה עם הכנסה נמוכה עד בינונית.
החוקרים התמקדו במה שמכונה "חומר לבן שטחי", שכבה דקה של סיבי עצב קצרים ומעוקלים שנמצאת מתחת לחומר האפור, קליפת המוח. אם החומר האפור הוא המקום שבו תאי העצב מעבדים מידע, הסיבים האלה הם הכבישים המקומיים שמחברים בין שכונות סמוכות. בעזרת סוג מתקדם של MRI, שעוקב אחרי תנועת מים ברקמה, הם מדדו כמה צפופים הסיבים וכמה מים חופשיים יש סביבם, סימן אפשרי לנזק, לדלקת או לאובדן המיאלין שעוטף את הסיבים.
| שנה | המחקר | מה נמצא |
|---|---|---|
| 1986 | מחקר הנזירות | מאות נזירות תרמו את מוחן למחקר; חלקן עם נזק של אלצהיימר בלי תסמינים |
| 1988 | נתיחות אחרי המוות, ניו יורק | 10 קשישים עם נזק מתקדם במוח שלא היו דמנטיים בחייהם |
| 1994 | השכלה ותעסוקה | השכלה נמוכה נקשרה לסיכון כפול בערך לדמנציה |
| 2024 | ועדת לנסט | 14 גורמי סיכון שניתן לשנות אחראים לכ-45% ממקרי הדמנציה |
| 2026 | מחקר הודו | חיווט מקומי בריא מיתן את הנזק מהתכווצות החומר האפור |
התוצאות הבולטות נגעו לשפה. אנשים עם חומר לבן שטחי בריא יותר הצליחו יותר במבחני שפה, בעיקר באזורים במוח שאחראים על זיהוי מילים ועל דיבור שוטף. אובדן החומר האפור נשאר המנבא החזק ביותר של היכולת הקוגניטיבית. אבל כשהחיווט המקומי היה בריא, הקשר בין האובדן הזה לבין פגיעה בחשיבה נחלש. כשהחיווט היה פגוע, הנזק התבטא הרבה יותר.
"שני אנשים עם אובדן דומה של חומר אפור לא בהכרח יחוו את אותה פגיעה, אם החיבורים המקומיים סביבו שונים בבריאות שלהם", אמר ליאון אקסמן, החוקר הבכיר במחקר. הקשר בין החיווט לשפה היה חזק במיוחד אצל מי שלא יודע לקרוא, מי שלא קיבל השכלה פורמלית ומי שחי באזור כפרי, יותר ממחצית מהאוכלוסייה במאגר.
הנזירות שהראו את הדרך
הרעיון שלמוח יש "רזרבה" נולד מתצפיות מפתיעות. ב-1988 פרסם הנוירולוג רוברט קצמן מחקר על נתיחות של קשישים מבית אבות בניו יורק: אצל עשרה מהם נמצאו במוח שינויים מתקדמים של אלצהיימר, אבל בחייהם הם לא היו דמנטיים, והמוח שלהם היה כבד יותר ועם יותר תאי עצב. באותה תקופה התחיל האפידמיולוג דייוויד סנודון את "מחקר הנזירות", שבו מאות נזירות קתוליות בארה"ב תרמו את מוחן למחקר. חלקן תפקדו היטב עד סוף ימיהן למרות נזק במוח, וכתבים שכתבו בצעירותן ניבאו מי תחלה עשרות שנים אחר כך.
בשנות ה-90 ניסח יעקב שטרן מאוניברסיטת קולומביה את המושג "רזרבה קוגניטיבית", ומצא שהשכלה נמוכה ותעסוקה פשוטה נקשרו לסיכון כפול בערך לדמנציה. ב-2024 קבעה ועדה בינלאומית של כתב העת Lancet ש-14 גורמי סיכון שאפשר לשנות, ביניהם השכלה, שמיעה, עישון ופעילות גופנית, אחראים לכ-45% ממקרי הדמנציה בעולם. כתבנו כאן מה באמת עובד בהפחתת הסיכון.
המחקר החדש מוסיף לתמונה מנגנון פיזי אפשרי. יש לו גם מגבלה: המשתתפים נבדקו פעם אחת, כך שאי אפשר לדעת מה קרה קודם, הפגיעה בחיווט או אובדן החומר האפור. החוקרים מתכננים לעקוב אחריהם לאורך שנים, כדי לבדוק אם שמירה על החיבורים האלה יכולה באמת לשמור על המוח חד.
