שילמה כ-210 אלף שקל על הרכב - ובכל זאת איבדה אותו
חייבת מחדרה טענה שפיגרה בתשלומים בגלל מלחמת חרבות ברזל וביקשה לקבל בחזרה את הרכב שנתפס, אך הרשמת קבעה: מי שמודה בחוב לא יכולה לטעון "פרעתי" - היא רק מבקשת הנחה שאסור לכפות על הזוכה
הסיפור הזה מתחיל בעסקת טרייד-אין רגילה לגמרי. אשה מחדרה מוסרת רכב ישן ששווה כ-110 אלף שקל, מקבלת מימון, וקונה במקומו קיה חדשה. שנה וכמה חודשים אחר כך, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, היא מוצאת את עצמה בלי הרכב - כשכונסת נכסים כבר מונתה, והבטוחה שהיא העמידה מול ההלוואה עומדת למימוש.
לפי מסמכי התיק, ב-18 לדצמבר 2022 חתמה החייבת על הסכם הלוואה בסכום של 175 אלף שקל לרכישת הרכב, ולצורך הבטחת ההחזר היא שיעבדה את מלוא זכויותיה בו, כך שנרשם משכון על הקיה ברשם המשכונות. במשך כשלוש שנים היא שילמה בקביעות כ-2,800 שקל בחודש - סכום מצטבר של כ-100.8 אלף שקל. ביחד עם שווי הרכב הישן שמסרה בעסקת הטרייד-אין, היא טענה שהזוכה כבר קיבלה ממנה בסך הכל כ-210 אלף שקל.
אבל בשלב מסוים, לטענת כונסת הנכסים, החייבת הפסיקה לעמוד בתשלומים. יתרת הפיגורים, כולל ריבית, הגיעה ל-7,031.63 שקל נכון ל-28 ליוני השנה. ב-4 ליוני נשלח לה מכתב התראה, ולאחר שהחוב לא הוסדר, פתחה הזוכה תיק הוצאה לפועל למימוש המשכון. ב-6 ליולי מונתה עורכת דין ככונסת נכסים, והרכב נתפס.
החייבת לא הכחישה שהיא בפיגור - להפך. בבקשתה היא ציינה כי היא מודעת לחוב וכי פיגרה בארבעה תשלומים בלבד, וביקשה לשלם אותם ולהמשיך בהסכם המקורי. לטענתה, הקושי הכלכלי היה זמני ונבע ממלחמת חרבות ברזל, שבתקופתה בעלה שהה בחו"ל והיא נותרה להתמודד לבדה. היא גם חלקה על גובה שכר הטרחה, ריבית הפיגורים והוצאות האחסון והביטוח, וטענה כי תפיסת הרכב היא צעד קיצוני ובלתי מידתי, כשלטענתה מדובר בעיקולים "טכניים" בלבד של רשות המסים והמרכז לגביית קנסות, שצפויים להימחק.
הזוכה נמצאת בסיכוון ממשי
כונסת הנכסים מצדה, טענה שהחייבת פשוט מתכחשת לתוצאות של הפרה יסודית: היא לא עמדה בתשלומים,. בנוסף לכך, נרשמו על הרכב עיקולים נוספים מצד נושים אחרים - מה שמעמיד את הזוכה, לטענתה, בסיכון ממשי לכך שהרכב ייתפס ויימכר על ידי מישהו אחר לגמרי.
הרשמת מלכה עווידה עזאם דחתה את הבקשה על כל חלקיה, ולמעשה שרטטה קו ברור בין שתי טענות שנשמעות דומות, אך הן שונות באופן מהותי: טענת פרעתי אמיתית, לעומת בקשה להסדר חדש. כפי שהיא כתבה בהחלטתה, "בנסיבות שבהן החייבת מודה בפיגור ומבקשת להסדיר אותו, אין מדובר בטענת 'פרעתי' במובנה הרגיל, אלא בבקשה לקבלת ארכה". כלומר ברגע שהחייבת בעצמה מציעה להסדיר את הפיגור ולהמשיך בהסכם, היא בעצם מודה שהחוב עדיין קיים, וזה בדיוק ההפך מטענת פירעון.
הרשמת גם הבהירה למה אין לה סמכות לתת לחייבת את מה שהיא מבקשת, גם אם המצב שלה מעורר הבנה. כפי שנכתב בהחלטה, תוך ציטוט מספרו של דוד בר-אופיר: תפקידו של רשם ההוצאה לפועל בתיק משכון "מצטמצם במימוש המשכון... אולם אין הוא מוסמך... לתת לחייב ארכות על חשבון הזוכה". כלומר גם אם החייבת בתום לב מבקשת רק לשלם את הפיגור ולהמשיך הלאה, קבלת הבקשה שלה תחייב את הזוכה - בניגוד לרצונה - להמשיך בהתקשרות עם מי שכבר הפרה אותה. זו תוצאה שהרשמת קבעה שאי אפשר לכפות במסגרת הליך הוצאה לפועל.
העיקולים הנוספים חיזקו את עמדת הזוכה
גם הטענה לגבי אי-מתן התראה מספקת נדחתה. סעיף 7(ג)(1) לחוק אשראי הוגן דורש התראה של 21 ימי עסקים לפחות לפני העמדת הלוואה לפירעון מיידי, ובמקרה הזה חלף כחודש שלם בין המכתב לפתיחת התיק, לצד פניות טלפוניות חוזרות שהזוכה תיעדה. לגבי העיקולים הנוספים על הרכב, הרשמת ציינה שהחייבת "לא צירפה אסמכתה המאשרת שהעיקולים נמחקו או עומדים להימחק", כך שהם דווקא חיזקו את עמדת הזוכה, ולא החלישו אותה.
לגבי טענות נוספות כמו תנאים מקפחים בחוזה, חוסר תום לב, ופגיעה בשם הטוב, הרשמת הבהירה שאלה פשוט לא בסמכותה. מי שרוצה לברר טענות שכאלה צריך לפנות לבית משפט, לא לרשם ההוצאה לפועל, שדן בטענת פרעתי בלבד.
בסופו של דבר, הבקשה נדחתה במלואה, ללא צו להוצאות משפט. הרשמת הבהירה בכל זאת שהדלת לא נסגרה לגמרי - שום דבר לא מונע מהצדדים להגיע להסכמות ישירות ביניהם. אלא שכפי שהיא ציטטה מפסיקה קודמת: "השעבוד נועד להבטיח דרך קלה ומהירה לתשלום החוב, ואין לכפות על הזוכה להמתין לתשלום החוב". כלומר הבטוחה נועדה בדיוק בשביל מצבים כאלה, וברגע שהיא מופרת, אי אפשר לחייב את מי שהחזיק בה להמשיך לחכות בסבלנות.
