עורך הדין קיבל צו עיקול, התעלם ממנו – ועכשיו יצטרך לשלם מכיסו
רשמת ההוצאה לפועל בתל אביב דחתה את טענתו של עורך דין שסירב להעביר את דמי ועד הבית של דירה שבבעלותו, וקבעה שאי-ידיעה על החובה להשיב לצו משפטי שהוצא אינה תירוץ
הכל התחיל בתיק רגיל, כמו אלפי תיקים אחרים שנפתחים כל שנה בלשכות ההוצאה לפועל. זוכה פתח הליך נגד ועד בית בתל אביב שלא שילם חוב, הוועד לא הגיש התנגדות במועד, והזוכה החל לפעול לגביית הכסף. במסגרת ההליך, הוטל עיקול על נכסי הוועד שמצויים בידי צד שלישי - עורך דין שהיה באותה עת בעל דירה בבניין שבו פעל הוועד. הצו חייב אותו להעביר ללשכת ההוצאה לפועל את דמי הוועד שהוא עצמו היה אמור לשלם. הבעיה: הוא פשוט לא הגיב.
צו העיקול ניתן לעורך הדין ב-25 בדצמבר 2024. במשך חצי שנה לא נשמע ממנו דבר. רק כשהזוכה עתר לזמנו לחקירה, נדרש עורך הדין במפורש למסור הודעה על נכסי הוועד שבידיו, אחרת הוא יוזמן לחקירה. גם אז הוא לא הגיב, וההליך המשיך להתגלגל עד לחקירה שהתקיימה בסופו של דבר ב-10 ביוני האחרון, כשנה וחצי לאחר שהצו הומצא לו לראשונה.
בחקירה עלו כמה גרסאות. בתחילה טען עורך הדין שהחייבת עתידה להגיש התנגדות לשטר, ולכן הוא סבר שאין מקום להמשיך בהליכי הגבייה - טענה שהתבררה כלא רלוונטית, משום שמועד ההתנגדות חלף שנים קודם לכן. בהמשך, הוא נשאל מדוע לא מסר לבא כוח הזוכה את פרטי השוכרים שהתגוררו בדירתו, והוא טען כי "לא מצאתי לנכון לשלוח להם את פרטי השוכרים". רק כשהוצגה בפניו התכתבות מייל שממנה עלה שהוא התחייב למסור את הפרטים, הוא שינה את גרסתו וטען שדי היה בכך שציין כי קיימים שוכרים בדירה.
השאלה המרכזית שריחפה מעל הדיון היתה למה בכלל הוא לא ענה לצו העיקול. התשובה שנתן עורך הדין היתה חד-משמעית: "לא ידעתי שאני צריך לפנות להוצאה לפועל, סברתי שבגלל שלא היו כספים יכולתי באותה מידה לא להגיב". בהמשך החקירה נחשפה גם התכתבות מאוגוסט 2025, שבה סיפר עורך הדין כי עבר ניתוח ושהה בבידוד במשך שלושה חודשים, וכי ועד הבית שכר עורך דין משלו וביקש שלא לפעול בתיק עד ליצירת קשר עם הזוכה.
מה קובע החוק, ולמה זה בכלל רלוונטי לעורך דין פרטי
סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל הוא זה שמאפשר לחייב צד שלישי - מי שקיבל צו עיקול על נכסים שבידיו אך לא פעל לפיו - בחוב עצמו, ולא רק להשית עליו קנס טכני. הרעיון הוא פשוט: אם צד שלישי מתעלם מצו עיקול ולא מעביר את הכסף, הוא בעצם מסייע לחייב להבריח נכסים, ולכן החוק מטיל עליו אחריות אישית.
הפסיקה קבעה מבחן שנקרא "מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב". כלומר כדי להיפטר מהחיוב, על הצד השלישי להראות "הצדק סביר" למחדל שלו, שיעמוד במבחן אובייקטיבי ולא רק בטענה סובייקטיבית שהוא חשב שזה בסדר.
בדיוק כאן נפל עורך הדין. הרשמת קבעה בהחלטתה שצו העיקול מטיל על צד שלישי חובה למסור תשובה, "ואין בקביעה עצמית של צד שלישי כי אינו מחזיק בנכס מעוקל כדי לפטור אותו מחובה זו". כלומר גם אם הוא באמת חשב שאין לו מה להעביר, הוא עדיין היה חייב להודיע על כך רשמית, ולא סתם להתעלם.
גם הטענה שלפיה חובת תשלום דמי הוועד עברה לשוכרים מכוח הסכם השכירות לא שכנעה. הרשמת ציינה כי הטענה הזו "לא הוכחה על ידו". עורך הדין מעולם לא הציג את הסכם השכירות עצמו, ולכן הטענה נותרה באוויר.
התוצאה: חיוב אישי, ועוד לא ברור בכמה
בסיכומו של דבר קבעה הרשמת כי מתקיימים התנאים לחיוב עורך הדין בהתאם לסעיף 48, וכי הוא יישא בעצמו בדמי ועד הבית שהיה אמור להעביר - מהמועד שבו קיבל את צו העיקול (25.12.24) ועד למועד שבו הוא מכר את הדירה, בינואר 2026. הסכום המדויק עדיין לא נקבע: הרשמת הורתה לזוכה להגיש בתוך 14 יום אסמכתה על גובה דמי הוועד החודשיים בבניין, ביחד עם חישוב מפורט לתקופה הרלוונטית, ורק לאחר מכן תינתן החלטה משלימה שתקבע את הסכום הסופי.
מעבר לכך, בעקבות ההתנהלות שחייבה את הזוכה לנקוט הליכים נוספים ולזמן את עורך הדין לחקירה, חייבה אותו הרשמת בהוצאות ובשכר טרחה בסכום של 4,500 שקל.
המקרה הזה משמש תזכורת לא רק לוועדי בתים ולשוכרי דירות, אלא בעיקר לכל מי שמקבל צו עיקול על נכס שאינו שלו - גם אם מדובר בעורך דין שאמור להכיר את החוק היטב. כפי שהדגישה הרשמת, ההתעלמות מקבלת משנה חומרה כשמדובר במי שאמור להיות מודע היטב למשמעותו של צו שיפוטי.
