פולש מת בלי לשלם חוב מים - מי אביבים רצתה לגבות מהמדינה

המקרה הבא עוסק בנכס שבבעלות המדינה, פולש שהחזיק בו במשך עשרות שנים, מת - והשאיר אחריו חוב מים שהחברה שסיפקה אותם ניסתה לגלגל דווקא אל בעלת הקרקע. כך זה נראה בתיק שהגיע באחרונה להכרעה בפני השופט רונן אילן בבית משפט השלום בתל אביב-יפו.

הנכס שבמרכז הפרשה הוא חלק ממקרקעין ברחוב גולומב 20 בתל אביב, בשטח כולל של כ-1,763 מ"ר, שבבעלות מדינת ישראל ומנוהלים באמצעות רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) ורשות הפיתוח. לפני שנים רבות נתפסה החזקה בנכס על ידי כמה אנשים, ובהם יוסף כהן ז"ל. כשהוקמה מי אביבים 2010, תאגיד המים של תל אביב, ב-2010, נרשם כהן בספריה כצרכן ושילם באופן סדיר עבור צריכת המים בנכס, במסגרת חוזה מספר 80061768.

המדינה, לעומת זאת, לא ראתה בו מחזיק לגיטימי. היא הגישה נגדו תביעת פינוי, וב-2016 ניתן פסק דין שהורה לו לפנות את הנכס. הוא לא פינה. ב-12 ליוני 2019 הלך כהן לעולמו, אך גם אז הנכס לא חזר לידי המדינה. לפי פסק הדין, החזקה עברה לבנו, אורן כהן, שהמשיך להחזיק בנכס ואף השכיר חלקים ממנו לצדדי ג'.

בפברואר 2020 פנתה מי אביבים למדינה בהודעה תקדימית למדי: מכיוון שהצרכן הרשום מת, ואיש לא עדכן אותה לגבי מי שמחזיק בנכס במקומו, היא תרשום כעת את המדינה עצמה כצרכנית - ותחייב אותה בכל הצריכה מאז מועד הפטירה. באותו השלב כבר הצטבר בספרי החברה חוב של מאות אלפי שקלים, ועד להגשת כתב ההגנה הוא הגיע ל-323,316.67 שקל.

מי אביבים ניתקה, אבל החסימה נפרצה

הצדדים לא הגיעו להסכמה, וב-2021 יצאה מי אביבים להליכי גבייה נגד המדינה, כולל שימוש בפקודת המסים (גבייה) - הליכים שבוטלו בהמשך, אך המחלוקת נותרה פתוחה. בינתיים, בינואר 2022, ביקשה המדינה מהחברה לנתק את אספקת המים לנכס. מי אביבים אכן ניתקה, אך זמן קצר לאחר מכן פרצו אלמונים את החסימה וחידשו את זרימת המים. בעקבות כל זה, ביולי 2022 הגישה המדינה תביעה לפסק דין הצהרתי שיקבע שהיא לא חייבת בחוב.

השאלה המשפטית שעמדה במרכז הדיון היתה, בלשונו של בית המשפט, "האם ניתן לחייב את התובעת, מדינת ישראל, בתשלום עבור צריכת המים של פולש למקרקעין בבעלות המדינה?". זוהי שאלה שכבר הכריעו בה כמה ערכאות, אך היא מעולם לא הגיע להכרעתו של בית המשפט העליון.

השופט אילן חזר לעקרון בסיסי במשפט המנהלי: עקרון חוקיות המנהל, שלפיו רשות מוסמכת לפעול רק מכוח סמכות שהוקנתה לה בחוק. הוא בחן את חוק תאגידי מים וביוב, וקבע כי הגדרת צרכן בחוק אמנם מעורפלת, אך המשמעות היחידה שיש בה טעם היא מי שבפועל מקבל שירותי מים מהתאגיד. את טענת מי אביבים, שלפיה גם מי ש"זכאי להיות צרכן", כלומר בעל הזכויות בנכס, ניתן לחייב, דחה בית המשפט בצורה ברורה. לדבריו, פרשנות שכזו "מובילה לאבסורד", משום שהיא תאפשר לחייב כל אדם שיש לו איזושהי זיקה לנכס, בלי קשר לשאלה אם צרך בפועל שירות כלשהו.

מצב שונה לחלוטין לעומת פולש

בית המשפט גם דחה את הניסיון של החברה להסתמך על הוראה באמות המידה, שמאפשרת לרשום משכיר כצרכן כשהשוכר עוזב בלי להודיע על מחליף. לדבריו, ההוראה הזו מבוססת על הנחה שבעל הנכס חזר להחזיק בו בפועל - מצב שונה לחלוטין ממקרה של פולש, שממשיך להחזיק בנכס בניגוד לרצון הבעלים.

גם הטענה לגבי רשלנות של המדינה, שלכאורה לא הודיעה לחברה על פטירת הפולש, נדחתה. הסיבה לכך היא שלא נמצא שום מקור משפטי שמחייב בעל נכס למסור הודעה שכזו. ולגבי הטענה שלפיה המדינה היא "מונע הנזק הזול ביותר" שהיה יכול למנוע את הצריכה הבלתי מורשית, קבע השופט כי דווקא החברה עצמה, שיכולה לזהות צריכה לא חוקית ואף מוסמכת לנתק אותה, היא זו שנמצאת בעמדה הטובה ביותר למנוע את הנזק.

• מי אביבים פחדה מהפולשים, לא בדקה מיהם צרכני המים - ותבעה את רמ"י

בסופו של דבר קיבל בית המשפט את התביעה במלואה, הצהיר כי החוב שנוצר בנכס לא חל על המדינה, וקיבל צו מניעה קבוע האוסר על מי אביבים לנקוט נגדה הליכי גבייה. עם זאת, מכיוון ששני הצדדים הם גופים ציבוריים, שההוצאות שלהם ממילא ממומנות מהקופה הציבורית - נמנע בית המשפט מלחייב בהוצאות משפט.