התאלמן לפני שהספיק להתגרש - ואיבד חצי דירה
בית הדין הרבני בתל אביב ביטל הסכם גירושים אחרי שהאשה נפטרה לפני סידור הגט, ודחה גם ניסיון של נכדים קטינים של בני הזוג לשעבר להציל את חלקם בירושה של האשה
זוג נשוי במשך עשרות שנים, שפרוד בפועל כבר כ-20 שנה, החליט ב-2020 להיפרד רשמית. הבעל ויתר על הכל: מחצית מהדירה המשותפת עברה אליה, ללא תמורה. "נכון, אני מוותר על הכל, מסכימים שנינו, נתתי חצי דירה בהסכמה מלאה", הוא אמר על פי פרוטוקול הדיון שבו אושר ההסכם וקיבל תוקף של פסק דין. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב קבע במפורש כי, "הצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו". נראה שהתיק נגמר. הוא לא נגמר.
ביום שנקבע לסידור הגט התייצב הבעל, אך האשה לא הגיעה, כי היא היתה מאושפזת. נקבע מועד חדש. הפעם היא הגיעה, הוא לא. עוד מועד נקבע, וב-15 לאוקטובר 2020, ימים ספורים לפני הדיון, הגיש הבעל בקשה לביטול ההסכם כולו. הדיון בוטל. ואז, ב-5 למאי 2021, לפני שהעניין הוכרע, האשה נפטרה. הבעל נותר, לפי לשון פסק הדין, "אלמן ללא גירושין" - לא גרוש ולא נשוי, כשהדירה עדיין רשומה בחלקה על שמה בעקבות הסכם שמעולם לא מומש בפועל.
הסיפור התסבך עוד יותר סביב הבת הצעירה של בני הזוג, עורכת דין בהכשרתה. לטענת הבעל, היא זו שערכה גם את הסכם הגירושים וגם את צוואת אמה - ובשני המסמכים היא יצאה נשכרת. את ההסכם, כך טען האב, "החתימה אותו כלאחר יד בתחנת אוטובוס", בלי שהבין באמת על מה הוא חותם. ואילו בצוואה האחרונה, שנכתבה רק ימים ספורים לפני מותה של האם, הודרו שלושת הילדים האחרים ונותרה רק הבת כזוכה היחידה. הצדדים אף לא הכחישו בדיונים שהחתימה על הסכם הגירושים אכן נעשתה כך.
מתנת הדירה היתה תלויה בכך שהגירושים אכן יתממשו
הדיין הרב אריה אוריאל לא הכריע בסוגיה על בסיס טענות "חוסר הבנה" - "אין מקבלים טענת בעל דין לאי הבנה כלשהי בשטר", נכתב בפסק הדין - אלא צלל לתוך הניסוח המדויק של ההסכם עצמו. הבחנה מפתיעה עלתה: המלה הסכם מופיעה בגוף המסמך 13 פעמים, אך צירוף המלים "הסכם גירושין" רק פעם אחת, בדיוק בסעיף שמעביר לאשה את חלקו של הבעל בדירה. "מוכח שההעברה היתה בהקשר של הגירושין, ולא בהקשר אחר", קבע בית הדין. כלומר מתנת הדירה לא היתה מתנה סתם - היא היתה תלויה בכך שהגירושים אכן יתממשו. ומכיוון שהם לא התממשו, המתנה מתבטלת.
בית הדין דחה גם את טענת הבת ש"האחות מממנת את התביעה" מטעמי ניגוד עניינים - "זכותו של אדם להתייעץ עם מי שיחפוץ", נקבע. לגבי חוסר תום הלב שיוחס לבעל, בית הדין החזיר את הכדור: "לא הוכחש כי היא זו שהכינה את הסכם הגירושין... ואף את צוואת המנוחה הכינה הבת, אף שהיא המוטבת העיקרית בה". בספטמבר 2024 ניתן פסק הדין: סעיף העברת הדירה בוטל, והנכס - שבינתיים עבר הליך התחדשות עירונית ונהפך לשתי דירות - נותר בבעלות משותפת: מחצית לבעל ומחצית ליורשי המנוחה, בכפוף להכרעה על תוקף הצוואה בבית המשפט לענייני משפחה.
"קליפת השום" - והערעור שנכשל
הפרשה לא נעצרה שם. שני נכדים קטינים, שלטענת הצוואה יורשים ביחד את אחת משתי הדירות שהתקבלו בתמורה, לא ויתרו. באמצעות אפוטרופא לדין (אדם שממונה על ידי בית המשפט או בית הדין כדי לייצג ולשמור על האינטרסים של מי שלא יכול לייצג את עצמו בהליך המשפטי - בדרך כלל קטין, אדם שאינו כשיר משפטית, או במקרים מסוימים אדם שנפטר ואין מי שידאג לזכויותיו בהליך) הם ביקשו לבטל את ההחלטה שפגעה בירושתם. לדבריה, נכד בן 17 עם לקויות למידה היה קרוב מאוד לסבתו, שהבטיחה לסייע לו כלכלית; נכד נוסף, בן 15, גדל בביתה וראה בה "דמות אם", והיא הבטיחה לו לממן לימודי רפואה. לטענתם, ביטול הסכם הגירושים פוגע בהם ישירות, בייחוד נוכח הצהרת הסבא, המצוטטת בפסק הדין, כי נכדיו "מעניינים אותו כקליפת השום".
בית הדין לא התרגש. הוא הבהיר ש"עיקרון טובת הילד" שייך לעולם המשמורת וההחזקה, ולא יכול "ליצור יש מאין" ולהעביר לקטין זכויות ממוניות שאינן שלו. השופטים אף בחנו אחד־אחד את פסקי הדין שהובאו לתמיכה בביטול ההחלטה, וקבעו שכולם עוסקים במקרים שבהם הגירושים בכל זאת התרחשו, רק בתנאים שונים - "משא"כ בנידון דידן שלא היו גירושין כלל". כמעט שש שנים אחרי שנפתח התיק, נסגרה הפרשה סופית: הבקשה נדחתה, וההסכם - ומחצית מהדירה ביחד איתו - נשארו מבוטלים.
עו"ד אוהד הופמן, שותף מייסד במשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה, מציין כי, "מדובר בפסק דין חדשני, ולא רק בגלל התוצאה - ביטול התחייבות רכושית שאושרה וקיבלה תוקף של פסק דין - אלא בעיקר מהנסיבות שבהן נעשה הדבר: הסכם גירושים מפורש, שנחתם וקיבל תוקף של פסק דין לאחר שהצדדים קיבלו קניין (פרוצדורה הלכתית) והצהירו שהבינו את משמעותו ולמרות זאת, שנים לאחר מכן ולאחר שהאשה נפטרה מבלי שהגירושים הושלמו, נקבע כי התחייבות הבעל להעביר לאשה את מחצית זכויותיו בדירה לא השתכללה. בית הדין מבסס את הקביעה על בחינת אומד דעתו של הבעל על פי לשונו המדויקת של ההסכם ועל פי ההקשר שבו ניתנה ההתחייבות, וקובע כי מדובר בהתחייבות שנולדה מחמת הגירושים ולכן, משלא התקיימו הגירושים בפועל, אין לה תוקף.
"בדרך כלל, מרגע שהסכם ממוני בין בני זוג אושר וקיבל תוקף שיפוטי, נקודת המוצא היא של יציבות, סופיות וכיבוד ההסכמה. כאן, לעומת זאת, בית הדין היה נכון לפתוח מחדש את שאלת משמעותה של ההתחייבות ואף לבטל רכיב מרכזי בהסכם, על יסוד פרשנות שלפיה המלים 'על פי הסכם הגירושין' אינן ניסוח טכני גרידא אלא מלמדות על תנאי מהותי: ההעברה נועדה לפצות את האשה עצמה על חייה המשותפים עם הבעל ועל הפרידה ממנו, ולא להקנות נכס לעיזבונה במקרה שבו הגירושים כלל לא התרחשו". לדברי עו"ד הופמן, "באמצעות ההיתלות בעובדה שהגירושים לא נעשו בפועל, פסק הדין סולל למעשה דרך לביטולן של הסכמות שנעשו ואושרו כדין, רק מחמת פטירה של אחד הצדדים".
