"חוש ריח" לא הספיק: חברת הביטוח תשלם 46 אלף שקלים

רכב שעמד בשולי הכביש בין ענתות לא-זעים, סביב חצות, נפגע מרכב שהחליק מהנתיב הנגדי והוכרז כאובדן מוחלט. הנהג הפוגע הודה באחריות, אבל חברת הביטוח שלו, טרסט, סירבה לשלם וטענה שמדובר בתאונה "מבוימת ומפוברקת". בית משפט השלום בירושלים דחה את הטענה וקיבל את התביעה במלואה.

לפי הגרסה שהוצגה, אחיו של בעל הרכב, שמחזיק מוסך, נהג ברכב לבדיקה אחרי תיקון ועצר בשוליים כדי לדבר בטלפון. הנהג הפוגע סיפר שחזר הביתה מקניית מאפים, איבד שליטה בעיקול והתנגש ברכב.

כמה ראיות צריכה חברת ביטוח כדי לטעון להונאה?

הרבה יותר מספק, לפי השופט עופר יובל. טענת מרמה מטילה על המבוטח "סטיגמה פלילית", ולכן חברת הביטוח נושאת ב"נטל הוכחה מוגבר". "אין די כי חברת ביטוח תצליח להטיל ספק בגרסת התובע", כתב.

נציגת טרסט העידה שמדובר בכביש לא מואר, בלי מצלמות, שבו "נתפסו לא מעט תאונות מפוברקות". השופט קבע שזו "טענה בעלמא שהופרחה לחלל האוויר", שלא נתמכה במחקר, בפסיקה או בסטטיסטיקה.

טרסט הצביעה גם על פערים בגרסאות: בעל הרכב העיד שקנה אותו שלושה שבועות לפני התאונה ב-48 אלף שקלים, אחיו דיבר על שלושה ימים, והשמאי העריך את הרכב ב-43 אלף שקלים. לפי השופט, החברה לא הסבירה איך הפער תומך בטענת המרמה.

מה מצא החוקר הפרטי?

החוקר הצביע על היכרות מוקדמת בין בעל הרכב לנהג הפוגע: טיול דיג משותף בכנרת, הודעת תנחומים כשאבי הנהג נפטר, וגרר שבעל הרכב הזמין לנהג אחרי התאונה. השופט ציין שההיכרות לא הוסתרה, ושמסקנת החוקר נשענה על "הערכות בלבד ו'חוש ריח'".

החוקר עצמו העיד שדו"ח של בוחן תאונות "היה מסייע בידיו מאוד", אבל טרסט לא הזמינה כזה, וגם לא ביקשה צווים לחברות התקשורת לקבלת פירוט שיחות.

השופט לא התעלם מהתמיהות, למשל מכך שהאח נסע כ-5 קילומטרים מהמוסך באמצע הלילה כדי לבדוק רכב. האח הסביר שהיה זה חודש הרמדאן, שבו עבד בלילות. "לא נעלמו מעיני סתירות או תמיהות", כתב השופט, אך קבע שהעדים "לא 'נתפסו' בשקרים מהותיים".

בתיקים אחרים חברות ביטוח הצליחו לפרק את הגרסה, כמו במקרה שבו שיחות הטלפון חשפו מי באמת נהג ברכב בזמן התאונה. כאן, כמו בתיק שבו נתבעים ויתרו על חקירת השמאי וחויבו לשלם 11,870 שקל, חוות דעת השמאי של התובע לא נסתרה.

הנתבעים ישלמו 46,235 שקלים על הנזק ושכר השמאי, 1,412 שקלים אגרה ושכר עד ו-5,508 שקלים שכר טרחה. שכר הטרחה חושב לפי דיון אחד בלבד מתוך שלושה, משום ששני הדיונים הראשונים לא קידמו את התיק, שלא באשמת חברת הביטוח.