מי נהג ברכב בזמן התאונה? שיחות הטלפון סיפרו הכל
שיחת טלפון אחת שהגיעה בכיוון ההפוך פוצצה לתובע את כל הגרסה שהוא ניסה להציג בפני החוקר של חברת הביטוח ובהמשך גם בפני בית משפט השלום בעפולה, ובית המשפט קבע: לא הוא נהג ברכב באותו לילה
לפעמים ההבדל בין תביעה שמתקבלת לתביעה שנדחית מסתכם בפרט אחד קטן שנשכח לתאם. במקרה הבא, זו היתה שיחת טלפון שהגיעה בכיוון הלא נכון. תושב הכפר דבוריה תבע את חברת הביטוח שלו, כלל, על סכום של 48 אלף שקל, אחרי שרכבו מדגם יונדאי IX35 ניזוק בתאונה עצמית בליל ה-27 ליולי 2024. לפי גרסתו, הוא יצא מהבית בשעת לילה מאוחרת כדי לקנות לחם וסיגריות במאפייה בכפר, גילה שהיא סגורה, ובדרך חזרה איבד שליטה ופגע ברכב שחנה ליד המתנ"ס. הוא התקשר, כך טען, לבתו נידא וביקש שתאסוף אותו מהמקום. הנתבעת סירבה לשלם, בטענה שמי שישב מאחורי ההגה לא היה הוא אלא בנו בן ה-17.5, אחמד - נהג שהפוליסה פוסלת באופן מפורש, משום שהיא מכסה רק נהגים מגיל 24 ומעלה.
כשחוקר מטעם חברת הביטוח ביקש לבדוק את יומן השיחות בטלפון הנייד של התובע למועד התאונה, התגלה משהו שלא הסתדר. בליל האירוע נרשמו שלוש שיחות בלבד: הראשונה, ב-2:50, היתה שיחה נכנסת מהבן אחמד שנמשכה 45 שניות. רק אחר כך, ב-3:07, יצאה שיחה לבת נידא, וב-3:11 שיחה נוספת יוצאת לאחמד. הרשמת הבכירה מאיה בלאו, מבית משפט השלום בעפולה, התייחסה לפער: אם התובע היה זה שנהג ונקלע לתאונה, "היינו מצפים לראות שהשיחה הראשונה תהיה שיחה יוצאת מהמכשיר שלו... ולא נכנסת". במקום זה, מי שיצר קשר ראשון היה דווקא הבן.
התובע ניסה להסביר שהשיחה לבת יצאה למעשה בוואטסאפ, אבל כאן הוא נתקל בבעיה נוספת: לחוקר הוא סירב להראות את יומן השיחות באפליקציה, וגם בבית המשפט הוא לא הציג תיעוד שכזה. הסירוב הזה, קבעה השופטת, פעל לחובתו.
שתי גרסאות שלא מסתדרות
הפערים לא נעצרו שם. לחוקר סיפר התובע שהתאונה קרתה כשלחץ בטעות על דוושת הגז במקום על הבלם. בעדותו בבית המשפט, לעומת זאת, הוא טען שדוושת הבלם "נתפסה בשטיח הגומי של הרכב" - גרסה שונה לחלוטין מזו הקודמת.
גם הסיפור על הדרך שבה הוא הודיע לבעלי כלי הרכב הפגועים השתנה מגרסה לגרסה. לחוקר הוא אמר שאחיו הגיע למחרת בבוקר, בירר למי שייכים כלי הרכב, ורק אז יצרו איתם קשר. בבית המשפט הוא כבר סיפר שהניח פתק עם מספר טלפון מתחת למגב השמשה, וגם בתו נידא תמכה בגרסת הפתק. הבעיה: הבעלים של אחד מכלי הרכב סיפר לחוקר שגילה את הנזק בבוקר, ופגש את התובע רק בשעות אחר הצהריים - סיפור שלא מתיישב עם פתק שהיה אמור לחכות לו על השמשה כבר בלילה.
לכל זה התווספה תמיהה נוספת: תמונות שהתובע צילם במקום התאונה נשאו את חותמת השעה 3:08, כ-20 דקות אחרי שקיבל את השיחה מאחמד. אם התאונה, כפי שניתן להסיק, אירעה עוד לפני 2:50, מדוע הוא חיכה כל כך הרבה זמן לפני שתיעד את הזירה?
"לא ניתן לקבוע שהתובע הרים את הנטל"
בית המשפט, במסלול הדיון המהיר, קיבל גם את עדותם של הבת נידא והבן אחמד, אך קבע שגם ביניהם קיימת סתירה בשאלה מי בכלל הודיע למי על התאונה. הרשמת בלאו ציינה כי "גרסת התובע במקרה דנן עוררה מספר קשיים ותמיהות", ובנוסף לכך התובע סירב למסור לחוקר את מספרי הטלפון של בני המשפחה וסירב להציג את התכתובת בוואטסאפ בינו לבין בנו.
התובע גם ניסה להסביר מדוע יצא מהבית דווקא בשעה כה מאוחרת, בעוד שהוא נוהג לקום כל יום ב-4 בבוקר לעבודתו כנהג משאית. בעדותו הוא טען שהתעורר בגלל שעות עבודתו, אך לחוקר הוא מסר גרסה שונה - ששעות השינה שלו פשוט אינן סדירות.
בסיכומו של דבר, הרשמת קבעה כי אמנם נטל ההוכחה מוטל על התובע, אך לאחר שכלל הציגה ראיות שמערערות את גרסתו, "אין הכרח להידרש לקביעה פוזיטיבית לפיה התובע פעל מתוך כוונת מרמה" כדי לדחות את התביעה. די בכך שהבסיס הראייתי שלו התערער. בית המשפט גם דחה בדרך אגב טענה נוספת של הנתבעת, שלפיה קיים "מעשה בית דין" בעקבות הליך מקביל שהתנהל בחיפה, וקבע כי אותו הליך הסתיים במחיקת התביעה בלבד, בלי קביעה עובדתית לגבי זהות האחראי לתאונה. התביעה נדחתה במלואה. התובע חויב לשלם לנתבעת 1,300 שקל עבור שכר עדות החוקר, ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,700 שקל כולל מע"מ.
