טראמפ הכריז על "D-Day כלכלי" נגד איראן - אבל העולם לא ממהר לציית

שר האוצר האמריקאי סקוט בסנט בחר במונח שאי אפשר להתעלם ממנו: "D-Day כלכלי". הממשל האמריקאי פותח בניסיון נוסף לחנוק את איראן כלכלית, הפעם לא רק באמצעות סנקציות ישירות על חברות, מכליות ובנקים איראניים, אלא גם באיום על מי שממשיך לעשות איתה עסקים: תבחרו בין איראן לבין ארה"ב והדולר.

על הנייר זה נשמע כמו נשק שקשה להתמודד איתו. הגישה לדולר, לבנקים אמריקאיים ולמערכת הפיננסית המערבית חיונית כמעט לכל מוסד פיננסי גדול. בנק שיוצא מהמערכת הדולרית עלול לגלות במהירות שהיכולת שלו לפעול בזירה הבינלאומית נפגעה משמעותית.

אבל כמה ימים אחרי האיום הגדול, העולם לא בדיוק נעמד דום. המסחר עם איראן נמשך, סין מתנגדת בגלוי לסנקציות החד-צדדיות, והאמריקאים עדיין נזהרים מללחוץ על הכפתור שעשוי לשנות את כללי המשחק: הטלת סנקציות כבדות על הבנקים הסיניים הגדולים שמאפשרים, במישרין או בעקיפין, את המשך המסחר האיראני.

זו הסתירה שנמצאת בלב המהלך. ככל שהסנקציות יהיו חריפות יותר, הן עשויות להכאיב יותר לאיראן - אבל גם לסכן את ארה"ב ואת הכלכלה העולמית.

הנפט הוא נקודת התורפה של איראן - וגם של האמריקאים

איראן זקוקה למטבע חוץ כדי לממן יבוא של מזון, תרופות, ציוד, חלקי חילוף וטכנולוגיה, ולנסות לייצב את הכלכלה. המקור המרכזי שלה למטבע הזה הוא יצוא הנפט, וכאן נכנסת סין.

סין רוכשת את הרוב המכריע של הנפט האיראני, לפי הערכות כ-80%-90% בתקופות מסוימות. במילים פשוטות, אם וושינגטון רוצה לייבש את הכנסות הנפט של טהרן, היא אינה יכולה לעקוף את בייג'ינג.

לפני המלחמה הגיע יצוא הנפט האיראני בתקופות חזקות לכ-1.7-1.8 מיליון חביות ביום. גם לאחר תחילת העימות המשיכה איראן להעביר כמויות גדולות לסין, ובמרץ נרשמו משלוחים של קרוב ל-1.5 מיליון חביות ביום. אלא שהמצור, הקשיים הלוגיסטיים והלחץ האמריקאי מתחילים להשפיע: ביוני ירדו המשלוחים לסין לכ-785 אלף חביות ביום, ביולי הם התאוששו מעט לכ-823 אלף, ובאוגוסט הנתונים מצביעים על ירידה נוספת.

גם היכולת להוציא נפט מנמלי איראן נפגעה. במחצית הראשונה של אוגוסט נרשמה ירידה חדה בהעמסות, ובחלק מהתקופה הן הסתכמו במאות אלפי חביות ביום בלבד. כלומר, הלחץ כבר עובד בחלקו, עוד לפני שהסבב החדש של הסנקציות הגיע למלוא עוצמתו. השאלה אינה אם איראן נפגעת, אלא אם הפגיעה תהיה קשה מספיק כדי לגרום לה לשנות מדיניות.

למה סין אינה ממהרת להיבהל?

הסינים כבר הראו שהם יודעים להתמודד עם סנקציות אמריקאיות. חלק ניכר מהנפט האיראני אינו נרכש בידי ענקיות האנרגיה הסיניות, אלא באמצעות בתי זיקוק עצמאיים, בעיקר במחוז שאנדונג. בתי הזיקוק האלה, המכונים לעיתים "Teapot refineries", מחפשים נפט זול ומוכנים לקחת סיכון תמורת הנחה במחיר.

• עובד הבית הלבן הימר על הנאומים של טראמפ
• הנפט יורד בעקבות המגעים על הורמוז - מה באמת סיכמו איראן ועומאן?

איראן מוכרת להם נפט באמצעות שרשרת של חברות קש, שינויי בעלות, מכליות שמחליפות דגלים והעברות נפט מאונייה לאונייה. בחלק מהמקרים מערכות האיתור של המכליות מושבתות לפרקי זמן, באופן שמקשה לזהות את מקור המטען.

ארה"ב כבר הטילה השנה סנקציות על בתי זיקוק סיניים שהיו מעורבים ברכישת נפט איראני בהיקף של מיליארדי דולרים, וכן על עשרות חברות ספנות ומכליות. אבל יש הבדל גדול בין פגיעה בבית זיקוק עצמאי לבין הטלת סנקציות על בנק סיני מרכזי.

זה הקו שהאמריקאים עדיין לא חצו. ניתוק של מוסד פיננסי סיני גדול מהמערכת הדולרית עלול להשפיע הרבה מעבר לטהרן. הבנקים הסיניים מממנים מסחר עולמי, חברות ושרשראות אספקה בהיקפים גדולים. מהלך כזה עשוי לגרור תגובת נגד של בייג'ינג ולפתוח חזית כלכלית נוספת בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם.

בסנט עצמו הודה למעשה בדילמה, כשהסביר כי המטרה אינה "לפוצץ את המערכת הפיננסית העולמית". האמריקאים מחזיקים בנשק, אבל יודעים ששימוש מלא בו עלול לפגוע גם בהם.

דובאי ממחישה כמה קשה לנתק את איראן

איחוד האמירויות היא אחת הדוגמאות הבולטות למורכבות של הסנקציות. מצד אחד, אבו דאבי היא שותפה קרובה של ארה"ב והודיעה על צעדים לצמצום הקשרים עם איראן. מצד שני, הקשרים בין איראן לדובאי קיימים כבר עשרות שנים. מאות אלפי איראנים חיים או מנהלים עסקים באמירויות, ודובאי משמשת צומת מרכזי להעברת סחורות וכספים הקשורים לאיראן.

• מודפסים בתלת-ממד ועולים 1,500 דולר: קוטלי הרחפנים של סין
• פטרוצ'יינה: הרווח זינק ב-22% ל-14.7 מיליארד דולר

גם אחרי ההצהרות האמריקאיות, עסקים איראניים המשיכו לפעול בעיר ובנק מלי האיראני לא נעלם ממנה בן לילה.

וושינגטון העלתה כעת את הלחץ. הממשל החל לפעול נגד בנק באמירויות שלטענתו עיבד עסקאות בהיקף של מיליארדי דולרים עבור גורמים הקשורים לאיראן, ובמקביל הטיל סנקציות על מנהל סניף בנק מלי בדובאי.

המסר לבנקים באזור ברור: ארה"ב עוקבת אחר תנועות הכסף ומוכנה לחסום את הגישה למערכת הבנקאית האמריקאית. אלא שסגירת ערוץ בנקאי אינה בהכרח עוצרת את המסחר. הכסף יכול לעבור דרך חלפנים, חברות סחר, עסקאות סחורות ומערכות תשלום לא פורמליות. הפעילות נעשית יקרה ומסובכת יותר, אבל אינה נעלמת.

הכלכלה האיראנית כבר נמצאת תחת לחץ כבד

הטענה שהעולם אינו מציית אינה אומרת שהסנקציות אינן עובדות. הכלכלה האיראנית נמצאת במשבר, והלחץ האמריקאי הוא אחד הגורמים המרכזיים לכך.

הריאל האיראני ירד לאחרונה לשפל של כמעט 2 מיליון ריאל לדולר בשוק החופשי. קריסת המטבע מייקרת את היבוא, מאיצה את האינפלציה ושוחקת את כוח הקנייה של הציבור. בחלק מהמדדים האינפלציה כבר חוצה את רף ה-80%, ובמקביל קרן המטבע צופה כי הכלכלה האיראנית תתכווץ השנה בכ-5.4%.

איראן נכנסה לעימות לאחר שנים של סנקציות, השקעות נמוכות, שחיקה בתשתיות, בריחת הון וקושי למשוך השקעות זרות. ירידה נוספת ביצוא הנפט עלולה להחריף את המעגל: פחות נפט פירושו פחות מטבע חוץ, שמחליש עוד יותר את הריאל, מייקר את היבוא ומזין את האינפלציה.

לכן ארה"ב אינה חייבת להביא את יצוא הנפט האיראני לאפס. גם ירידה משמעותית ומתמשכת יכולה להעמיק את המשבר.

הקלף האיראני: מצר הורמוז

גם לאיראן יש נשק כלכלי: מיקומה על מצר הורמוז. בשנה שעברה עברו דרך המצר כ-15 מיליון חביות נפט גולמי ביום בממוצע, וכל הפרעה משמעותית לתנועה בו משפיעה מיד על מחיר האנרגיה בעולם.

המלחמה כבר המחישה את רגישות השוק. מחיר הנפט טיפס בשלב מסוים מעל 100 דולר לחבית, וגם לאחר הירידה הוא נותר גבוה משמעותית מרמתו לפני המלחמה.

סעודיה יכולה להעביר חלק מהנפט דרך צינור מזרח-מערב, ואיחוד האמירויות משתמשת בצינור לפוג'יירה. הנתיבים האלה מצמצמים את התלות במצר, אך אינם יכולים להחליף אותו לחלוטין.

אם ארה"ב תנסה להביא את איראן לחנק כלכלי מלא, טהרן עשויה לנסות לגלגל את המחיר אל העולם באמצעות פגיעה נוספת בתנועת הספינות. גם וושינגטון, בייג'ינג ומדינות אירופה מבינות את הסיכון הזה.

השווקים כבר מסתגלים למלחמה

באופן מעט פרדוקסלי, ההכרזה על הסנקציות החדשות הביאה לירידה של כ-4% במחיר הנפט ביום שלאחריה. הסוחרים העריכו כי מעבר להתמקדות בלחץ כלכלי עשוי להפחית את הסיכוי למהלך צבאי גדול נוסף בטווח הקצר. סנקציות הן אירוע שהשוק יכול לנסות לכמת; פגיעה במכליות או סגירה של הורמוז הרבה פחות.

אחרי כחצי שנה של עימות, השווקים מתחילים להסתגל. סין בנתה בשנים האחרונות מאגרי נפט המוערכים ביותר ממיליארד חביות, מדינות המפרץ מרחיבות את השימוש בצינורות עוקפי הורמוז, יבואנים מחליפים מקורות וחברות ספנות משנות מסלולים.

הסיכון לא נעלם, אבל הוא כבר מגולם במידה מסוימת בהתנהלות השחקנים ובמחירים.

האם "D-Day כלכלי" יכול להכריע את איראן?

אם ארה"ב תסתפק בסנקציות על חברות קש, מכליות, חלפנים ובתי זיקוק קטנים, היא תכביד על איראן אך כנראה לא תסגור את הכלכלה שלה. טהרן פועלת תחת סנקציות כבר עשרות שנים ופיתחה מערכת מורכבת לעקיפתן. הלחץ מייקר את ההברחות, מגדיל את ההנחות על הנפט ומצמצם את הסכום שמגיע לממשלה - אבל המסחר נמשך.

כדי לעלות מדרגה, וושינגטון תצטרך לפגוע בבנקים גדולים בסין, בחברות סחר מרכזיות ובגופים פיננסיים במדינות שממשיכות לעבוד עם איראן. בשלב הזה, "D-Day כלכלי" כבר אינו רק מהלך נגד טהרן, אלא הימור על יציבות הכלכלה העולמית.

סין הודיעה שהיא מתנגדת לסנקציות חד-צדדיות ושומרת לעצמה את הזכות להגן על האינטרסים שלה. היא מגיעה לעימות עם מערכת תשלומים רחבה יותר ביואן, מאגרי אנרגיה גדולים ויכולת להגיב באמצעות חומרי גלם, שרשראות אספקה והסחר עם ארה"ב.

אבל גם בייג'ינג אינה מעוניינת במלחמת סנקציות פיננסית מלאה עם וושינגטון. לכן סביר שהמאבק יתנהל בתחום האפור: חברות קטנות יוקרבו, בנקים מסוימים יצמצמו חשיפה ועסקאות יעברו אל מחוץ למערכת הרשמית - בעוד שהמסחר המרכזי ינסה למצוא נתיבים חלופיים.

המבחן האמיתי יהיה ברשימות הסנקציות הבאות. אם ארה"ב תפגע בבנקים ובחברות גדולות במדינות שסוחרות עם איראן, ובעיקר בסין, יהיה אפשר לומר שכללי המשחק השתנו. אם היא תמשיך להתמקד בגופים קטנים, חברות קש ומכליות שפועלות ממילא בשולי המערכת הפיננסית, הלחץ על איראן יגבר - אבל המסחר יימשך.

איראן נמצאת בנקודה כלכלית חלשה: המטבע קורס, האינפלציה גבוהה, הכלכלה מתכווצת ויצוא הנפט נפגע. הסנקציות יכולות להכאיב, אבל הפיכת כאב כלכלי לכניעה מדינית היא משימה מורכבת בהרבה.