הענקיות הישראליות של הסייבר: שלושה דורות, והשאלה למה כל כך מעט נשארו עצמאיות
אין הרבה תחומים שבהם מדינה בגודל של ישראל תופסת נתח שמזכיר את זה של ארצות הברית. בסייבר זה קורה. מאות חברות פועלות כאן, חלק ניכר מרכישות הענק בעולם נוגעות בחברה מקומית, וכמעט כל ענקית סייבר אמריקאית מחזיקה מרכז פיתוח בתל אביב או בהרצליה.
המדריך הזה עובר על השחקניות המרכזיות, על מה שמשותף להן, ועל השאלה הפחות נעימה: למה כל כך מעט מהן הפכו לחברות ענק עצמאיות, ורובן נמכרו בדרך.
הדור הראשון: מי שהמציא את הקטגוריות
הגל הראשון יצא לדרך בשנות התשעים, וההיגיון שלו היה פשוט: לזהות בעיה חדשה שנוצרה מהאינטרנט, ולבנות לה מוצר. צ'ק פוינט עשתה זאת בפיירוול. חברות אחרות מאותה תקופה בנו הגנה על אפליקציות ועל מסדי נתונים, איזון עומסים והגנה מפני מתקפות מניעת שירות, והגנה על מידע רגיש שיושב בשרתי הארגון.
מה שאפיין את הדור הזה הוא שהוא מכר לארגון שיש לו חדר שרתים. המוצר הותקן אצל הלקוח, נמכר ברישיון, ודרש איש מקצוע שיתחזק אותו. חלק מהחברות האלה נסחרות עד היום, אחרות נמכרו לתאגידים בינלאומיים בעסקאות של מיליארדים.
הדור השני: הזהות והתחנה
בסוף שנות התשעים ובעשור שאחריו התברר שהבעיה זזה. לא מספיק לשמור על הגבול, צריך גם לשלוט במי שכבר בפנים. כאן נולדה קטגוריה שישראל שולטת בה עד היום: ניהול הרשאות מיוחדות, כלומר השמירה על חשבונות המנהל, אלה שאם תוקף משיג אותם הוא משיג את הכול.
החברה הבולטת בתחום הזה הוקמה ב-1999, נסחרה שנים בנאסד"ק, ולאחרונה מוזגה לתוך ענקית הסייבר האמריקאית בעסקה שהפכה אותה לאחת הרכישות הגדולות בהיסטוריה של ההייטק הישראלי.
במקביל התפתחה קטגוריה שנייה: הגנה על התחנה עצמה. הרעיון היה שבמקום לחפש קבצים זדוניים מוכרים, המערכת תלמד איך נראית התנהגות נורמלית ותתריע על חריגות. חברה ישראלית בתחום הזה נסחרת היום בבורסה בניו יורק ומתחרה ישירות בענקיות אמריקאיות.
דור הענן, ובראשו ויז
הגל השלישי הוא הדרמטי מכולם, והוא נולד מהמעבר לענן. כשהתשתית של הארגון עברה לשרתים של אמזון, מיקרוסופט וגוגל, נוצרה בעיה חדשה: אף אחד כבר לא ידע בדיוק מה יש לו שם. אלפי שירותים, הרשאות ומסדי נתונים נפתחו על ידי מפתחים בלי שאיש ריכז את התמונה.
החברה שפתרה את זה בצורה המשכנעת ביותר הוקמה ב-2020 על ידי ארבעה יוצאי אותה יחידה טכנולוגית, שכבר מכרו קודם סטארטאפ למיקרוסופט ועבדו שם כמה שנים. הרעיון שלהם היה להתחבר לענן של הלקוח בלי להתקין דבר, ולייצר תוך דקות מפה שמראה איפה בדיוק החורים ומה מהם באמת מסוכן.
הצמיחה שלה הייתה מהמהירות שנרשמו אי פעם בתוכנה עסקית, ובתוך חמש שנים היא הגיעה לעסקת רכישה בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים, הגדולה בתולדות ההייטק הישראלי. לצדה פועלות עוד כמה חברות ישראליות באותו תחום, וגם בקטגוריות סמוכות: אבטחת קוד למפתחים, מיפוי נכסים דיגיטליים, אבטחת דפדפן ארגוני והגנה על ציוד רפואי ותעשייתי מחובר.
מה משותף לכולן
שלושה דברים חוזרים כמעט בכל סיפור. הראשון הוא הרקע. רוב המייסדים הגיעו מיחידות טכנולוגיות בצבא, שם למדו לתקוף לפני שלמדו להגן, ופגשו את הבעיות האמיתיות שנים לפני שהשוק האזרחי פגש אותן. זה יתרון שקשה מאוד לשחזר במדינה אחרת, כי הוא לא נובע מתוכנית לימודים אלא ממציאות ביטחונית.
השני הוא המחזוריות. כל אקזיט מייצר עשרות אנשים עם כסף וניסיון, וחלקם מקימים את הסבב הבא או משקיעים בו. מייסדים של חברה אחת יושבים כמשקיעים בדירקטוריון של חברה אחרת, וכך נבנתה רשת צפופה שמזרימה הון וידע פנימה.
השלישי הוא הקרבה ללקוח האמריקאי. חברות ישראליות בתחום מקימות מטה מכירות בארצות הברית כמעט מהיום הראשון, ומפרידות בין הפיתוח כאן לבין השוק שם. זה מייקר את הפעילות, אבל זו הסיבה שהן מצליחות למכור לתאגידים גדולים בגיל צעיר.
הבעיה: הרבה אקזיטים, מעט ענקיות
וכאן מגיעה השאלה הפחות נעימה. במשך שלושים שנה ייצרה ישראל עשרות חברות סייבר מצוינות, ובכל זאת מספר החברות העצמאיות שהפכו לענקיות עולמיות נשאר קטן מאוד. הרוב נמכר.
- הענקיות העולמיות של הסייבר: מי באמת שולט בשוק
- מדברים לנו באוזן: ה-AI מגיע לאוזניות - והוא יתרגם לנו את העולם
לכך יש כמה סיבות. מייסדים שמקבלים הצעה של מאות מיליוני דולרים אחרי ארבע שנים מתקשים לסרב, במיוחד כשהחלופה היא עשור נוסף של גיוסים ותחרות מול תאגידים. המשקיעים לרוב מעדיפים תשואה ודאית על הימור ארוך. ובניית חברה שמוכרת בעצמה לאלפי לקוחות בעולם דורשת מערך שיווק ומכירות בהיקף שלא בנו כאן הרבה פעמים.
המחיר הוא שהערך הגדול נשאר אצל הקונה. חברה שנמכרת בחצי מיליארד דולר מייצרת עושר למייסדים ולעובדים, אבל התאגיד שקנה אותה גובה ממנה הכנסות במשך עשור. השאלה אם ישראל תדע לייצר עוד חברות שיבחרו להישאר עצמאיות היא אחת השאלות המרכזיות בהייטק המקומי.
הסיכונים שכדאי לשים לב אליהם
הראשון הוא ריכוזיות. כשענקיות אמריקאיות בולעות את השחקניות המקומיות אחת אחרי השנייה, נותרות פחות חברות שמתחרות ביניהן, וגם פחות מקומות עבודה שמציעים מסלול לצמרת. עובד בכיר בחברה שנרכשה הופך לעובד בסניף.
השני הוא תלות בהון זר. רוב הגיוסים מגיעים מקרנות אמריקאיות, ותקופות שבהן הכסף מתייקר משפיעות מיד על מספר החברות החדשות שנפתחות כאן.
והשלישי הוא כוח אדם. אותם אנשים מבוקשים גם בבינה מלאכותית, גם בשבבים וגם בפיננסים. ענף שנבנה על ידע נדיר תלוי בכך שהאנשים ימשיכו לבחור בו.
למרות כל זה, התמונה הכוללת נשארת יוצאת דופן. שוק הסייבר העולמי גדל בקצב דו ספרתי, וישראל ממשיכה לייצר בו חלק לא פרופורציונלי מהחדשנות. גם אם רוב החברות נמכרות בדרך, המנוע שמייצר אותן ממשיך לעבוד.
