מורה גילתה במקרה שאין לה קרן השתלמות - אחרי כ-9 שנים בלי הפרשות

מורה ותיקה במשרד החינוך גילתה בפברואר 2024, במקרה, שמעולם לא הופרשו עבורה כספים לקרן השתלמות - ולא פחות מתשע שנים אחורה. הגילוי, כך העידה, הרעיד אותה: "חטפתי בוקס לבטן, לא ישנתי שלושה ימים", היא סיפרה בבית הדין. אבל כשהגיעה התחתונה, התברר שגם היא לא יוצאת נקייה מאחריות.

אילנית עמר, ילידת 1978, מועסקת כמורה במשרד החינוך מ-1 לספטמבר 2015, ומ-2018 היא קיבלה מעמד קבוע. כבר מתחילת עבודתה לא נפתחה עבורה קרן השתלמות - זכות שכל מורה זכאי לה, אך כזו שדורשת פנייה יזומה ומילוי טפסים, ואינה נפתחת באופן אוטומטי. עמר פנתה למשרד החינוך לבירור בנושא רק ב-13 לפברואר 2024, גילתה שאין לה קרן, ומיד הצטרפה אליה - כשההפקדות נעשו רטרואקטיבית החל מספטמבר 2023 בלבד.

בדצמבר 2024 היא הגישה תביעה נגד המדינה על סכום של כ-102 אלף שקל, עבור התקופה שבין ספטמבר 2015 לאוגוסט 2023, בתוספת פיצוי על אובדן רווחים. לטענתה, משרד החינוך ידע שהיא לא חברה בקרן ובכל זאת לא טרח ליידע אותה - לא בעת קליטתה לעבודה ולא לאחר מכן - על זכותה, על הקשר בין הקרן לזכאות לשנת שבתון, ועל האפשרות לפתוח את הקרן בעצמה. לדבריה, היא חשבה בטעות שההפרשות לגמל גל (קופת גמל המיועדת לעובדי הוראה בישראל, שהוקמה על ידי הסתדרות המורים) הן בעצם ההפקדות לקרן ההשתלמות: "בראש שלי יש לי קרן השתלמות", היא אמרה בחקירתה הנגדית.

מנגד, המדינה טענה שהתביעה התיישנה ברובה, ושבפועל היא כן פעלה ליידע את עמר. לפי המדינה, הדבר נעשה באמצעות הערות בתלושי השכר לאורך השנים, פרסומים באתרי המשרד ובחוברות ארגון המורים, ובעיקר שני מכתבים אישיים שנשלחו אליה ב-2022 תחת הכותרת "הבטחת זכויותיך - חיסכון בקרן השתלמות", שצוין בהם במפורש שהיא עדיין לא הצטרפה לקרן.

ההערות בתלושי השכר היו מנוסחות בצורה לא ברורה

השופטת סימה וייס-דרעי ונציגת הציבור חגית אוסטר כתבו פסק דין "מן הכלל אל הפרט" קלאסי - שני הצדדים אשמים. מצד אחד נקבע כי המדינה "לא נקטה בכל האמצעים הסבירים שעמדו לרשותה" כדי ליידע את עמר שאין לה קרן, ובפרט שההערות בתלושי השכר במשך שנים היו מנוסחות בצורה לא ברורה ולא חד-משמעית. רק ממרץ 2023 שינה משרד החינוך גישה, ורשם בתלוש בפירוש: "נמצא כי לא קיימת הפרשה לקרן השתלמות".

מצד שני, בית הדין לא קנה את גרסת התובעת, שלפיה היא היתה חסרת ידע וחפה מאחריות. נקבע כי עמר "נוהגת לבדוק את רכיבי השכר למיניהם", מכירה היטב את התלושים שלה ועוקבת אחרי הפרשי שכר שמגיעים לה, כך שהתעלמותה מהמכתבים האישיים שקיבלה ב-2022, ומההודעות בתלוש, לא היתה סבירה. עוד ציין בית הדין שעמר עבדה בעבר בבית השקעות ושם הייתה לה קרן השתלמות, כך שהיא ידעה היטב שמדובר בזכות שדורשת פעולה אקטיבית ולא ניתנת אוטומטית. גם משך הזמן שחלף - עשרה חודשים בין הגילוי בפברואר 2024 להגשת התביעה בדצמבר אותה שנה - לא שיכנע את בית הדין שמדובר במישהי שנחרדה ומיהרה לפעול.

לאור זאת, קבע בית הדין כי לתובעת "תרומה ממשית לאי מימוש הזכות", והחליט להטיל עליה אשם תורם של 50%. לגבי גובה הפיצוי, עמר עצמה כבר ויתרה בסיכומיה על טענת אובדן הרווחים, וקיבלה את חישובי המדינה שלפיהם מגיע לה, לכל היותר, 41,037 שקל. מכיוון שהחישוב הזה לא היה שנוי במחלוקת, ולאחר הפחתת האשם התורם, נותרה עמר עם מחצית הסכום בלבד - 20,518.5 שקל, בתוספת ריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בית הדין דחה גם את בקשת המדינה להפקיד את הפיצוי ישירות לקרן ההשתלמות של עמר, בטענה שאין דרך להפקיד רטרואקטיבית לקרן עבור תקופה שכבר חלפה. לגבי הוצאות המשפט, נוכח הפער הגדול בין סכום התביעה לסכום שנפסק, ובהינתן שרק בסיכומיה הודיעה עמר כי היא מקבלת את חישובי הנתבעת, נקבע שכל צד יישא בהוצאותיו.