הקוונטים הישראלי: למה כאן בחרו לבנות את התשתית ולא את המחשב עצמו

בענף השבבים ישראל מצאה את מקומה בתכנון, במדידה ובבדיקה, ופחות בייצור המוני. בעולם הקוונטים חוזר דפוס דומה. מעט מאוד מהמאמץ המקומי מופנה לבניית מחשב קוונטי שלם, ורוב הפעילות מתרכזת ברכיבים ובמערכות שכל מי שבונה מכונה כזו זקוק להם.

הבחירה הזו נשמעת צנועה, אבל היא מבוססת על היגיון עסקי מוכר: מי שמוכר לכל המתחרים פחות תלוי בשאלה איזו שיטה תנצח.

יש לבחירה הזו גם מחיר, ושווה להגיד אותו בפה מלא. מי שמוכר בקרה, לייזרים ורכיבים אופטיים נהנה מהכנסות מוקדמות ומסיכון נמוך יחסית, אבל הוא גם לא יחזיק בסוף את הנכס היקר באמת. אם וכאשר תגיע מכונה שמשנה תעשיות שלמות, הערך העיקרי יצטבר אצל מי שבנה אותה, לא אצל מי שסיפק לה את הכבלים. זו אותה דילמה שמלווה את תעשיית השבבים הישראלית כבר שנים: מקום מכובד ורווחי בשרשרת, בלי הפרס הגדול בקצה.

הבסיס האקדמי

המחקר הישראלי בתחום מרוכז במכון ויצמן, בטכניון ובאוניברסיטה העברית, עם קבוצות שעוסקות בפיזיקה של מערכות קוונטיות מאז שנות התשעים. מרבית החברות המקומיות בענף נולדו מתוך המעבדות האלה, וההעברה מהאקדמיה לשוק היא המסלול העיקרי שדרכו נבנה הענף בישראל.

אחת הדוגמאות העדכניות היא סטארטאפ שיצא ממכון ויצמן ומכוון לאלף קיוביטים בגישה שמנסה לעקוף את מחסום הקירור, החסם שמגביל את גודל המערכות בשיטה על-מוליכה.

קוונטום משינס: הבקרה שמוכרת לכולם

החברה הבולטת ביותר בענף המקומי מפתחת מערכות בקרה למעבדים קוונטיים. כל קיוביט זקוק לפולסים מדויקים בתזמון של ננו-שניות, וככל שהמערכת גדלה כך מסתבכת המשימה. קוונטום משינס מוכרת את שכבת השליטה הזו למעבדות מחקר ולחברות שמפתחות מחשבים קוונטיים בשיטות שונות.

המודל דומה לזה של ספקיות הציוד בענף השבבים: ההכנסה מגיעה מכל מחזור השקעות בענף, בלי הימור על טכנולוגיה מסוימת. החברה גייסה סכומים משמעותיים בשנים האחרונות, ופרסמה שיתופי פעולה שבהם המערכת שלה חוברה למעבדים של יצרניות אחרות.

פוטוניקה, קירור ותוכנה

לצדה פועלות חברות נוספות בנישות שונות. קוונטום סורס עוסקת בפוטוניקה, כלומר בקיוביטים מבוססי אור, שמבטיחים פעולה בטמפרטורות נוחות יותר. QuamCore גייסה עשרות מיליוני דולרים לבניית מחשב עם מיליון קיוביטים בתוך מקרר יחיד, בניסיון לתקוף בדיוק את מחסום החיווט והקירור.

בשכבת התוכנה פועלות חברות שמתרגמות בעיות עסקיות לאלגוריתמים קוונטיים ומריצות אותן על חומרה של צדדים שלישיים. זהו תחום עם חסם כניסה נמוך יותר, ולכן גם עם תחרות בינלאומית צפופה.

• איון קיו רוכשת חברת סייבר בעד 1.3 מיליארד דולר - והמניה נופלת 10%
• IBM קיבלה את החותמת של הפנטגון במרוץ הקוונטי - ומתחרה בולטת נשארה בחוץ

טאואר נכנסת לסיפור

הקישור בין תעשיית השבבים המקומית לענף הקוונטים עובר דרך טאואר, שהרחיבה שיתוף פעולה בפיתוח שבבים למחשוב קוונטי פוטוני. ייצור רכיבים אופטיים על גבי סיליקון הוא תחום שבו למפעל קיים יש יתרון מובנה, והוא מאפשר לחברה להיחשף לענף בלי לפתח מעבד קוונטי משלה.

עבור המשקיע הישראלי זו נקודת החיבור הנגישה ביותר: חברה ציבורית עם הכנסות מבוססות, שמוסיפה חשיפה לתחום צומח בלי לשנות את מודל הפעילות שלה.

הכסף הציבורי

המדינה מזרימה תקציבים לתחום בשנים האחרונות. רשות החדשנות הודיעה על השקעה של 100 מיליון שקל בתשתית לאומית למחשוב קוונטי, ובמקביל הוכרזו פרויקטים ממשלתיים בתחומי הבינה המלאכותית והמחשוב הקוונטי. מדובר בעיקר בהקמת מרכזי מחקר ורכישת מכונות שיעמדו לרשות האקדמיה והתעשייה.

המשמעות הכלכלית כפולה. מצד אחד, תקציב ציבורי מייצב את הענף בשלב שבו הלקוח המסחרי עדיין נדיר. מצד שני, חברות שנשענות על לקוח ממשלתי יחיד חשופות לשינויי תקציב ולסדרי עדיפויות שמשתנים עם השנים.

הסיכון שהגיע מכיוון הרגולציה

בשנים האחרונות נכנס לתמונה גורם חדש. מדינות מערביות סיווגו מחשוב קוונטי כטכנולוגיה רגישה והחילו עליה הגבלות ייצוא, בדומה למה שקרה בשבבים מתקדמים. עבור חברה ישראלית שמוכרת מערכות בקרה למעבדות בכל העולם, זו לא הערת שוליים: היא משנה למי מותר למכור, אילו אישורים נדרשים, וכמה זמן לוקח לסגור עסקה.

• אפל נכנסת לסלון: מסך בית חכם ב-350 דולר ושלושה מוצרים חדשים בדרך
• מיקרוסופט מציגה שבב AI חדש: המטרה - לצמצם את התלות באנבידיה

ההגבלות פועלות לשני הכיוונים. מצד אחד הן מצמצמות שווקים ומוסיפות בירוקרטיה. מצד שני הן מעלות את חסם הכניסה ומקבעות את מעמדן של החברות שכבר נמצאות בפנים ועברו את תהליכי האישור. בענף השבבים הדינמיקה הזו הועילה בסופו של דבר לספקיות המבוססות, ויש סיכוי סביר שהיא תחזור על עצמה גם כאן.

למה דווקא ישראל

שלושה גורמים מסבירים את הנוכחות המקומית. הראשון הוא רקע אקדמי עמוק בפיזיקה ניסויית ובאלקטרוניקה מדויקת, תחומים שנבנו כאן עשרות שנים. השני הוא ניסיון מצטבר בתכנון מערכות בקרה בזמן אמת, ידע שהגיע במידה רבה מתעשיות הביטחון והתקשורת.

הגורם השלישי הוא תרבות עסקית שמעדיפה מוצר שנמכר מוקדם על פני פרויקט ארוך טווח. חברה שמוכרת מערכת בקרה מתחילה לייצר הכנסות תוך שנים ספורות, בעוד חברה שבונה מחשב שלם נדרשת לעשור של פיתוח לפני הלקוח הראשון. בשוק גיוסים שדורש אבני דרך מהירות, המסלול הראשון פשוט מציאותי יותר.

ההשוואה לענף השבבים מלמדת גם על הסיכון

המודל של מכירת תשתית לכל השחקנים הוכיח את עצמו בענף השבבים, אבל הוא נושא חיסרון מובנה. ספקית ציוד תלויה בקצב ההשקעה של לקוחותיה, וכשמחזור ההשקעות מתקרר ההכנסות יורדות מהר. בענף הקוונטים התלות הזו חדה עוד יותר, מפני שרוב הלקוחות עדיין מפסידים כסף ומתקיימים מגיוסים ומתקציבים ציבוריים.

המשמעות היא שהחברות המקומיות חשופות פחות לסיכון הטכנולוגי, כלומר לשאלה איזו שיטה תנצח, וחשופות יותר לסיכון המימוני של הענף כולו. האטה בגיוסים העולמיים בתחום תורגש כאן מהר, גם אם ההתקדמות המדעית תימשך.

הסקטור כולו נהנה בשנה האחרונה מהתלהבות מחודשת, ובוול סטריט סימנו את 2026 כשנת המפנה. עבור הענף הישראלי, שמוכר ציוד ותוכנה, מחזור השקעות חזק מתורגם להכנסות מהר יחסית.

מה חסר כאן

הפער הבולט הוא היעדר חברה ישראלית שבונה מחשב קוונטי שלם ומוכרת אותו. חברות כאלה דורשות הון בהיקף של מאות מיליוני דולרים ותקופת פיתוח ארוכה, וזהו פרופיל שקשה לממן בשוק ההון המקומי.

הפער השני הוא הייצור. רכיבים קוונטיים דורשים תהליכי ייצור מדויקים במיוחד, ורוב הייצור מתבצע היום בחו"ל. טאואר מהווה חריג חלקי, אבל היקף הפעילות בתחום עדיין קטן ביחס לשאר עסקיה.

מה כדאי לעקוב אחריו

שלושה סימנים יעידו על מעבר של הענף המקומי לשלב הבא. הראשון הוא עסקת רכישה בסדר גודל שמזכיר את מלאנוקס, שתסמן שהתשתית הישראלית נחשבת נכס אסטרטגי. השני הוא חוזה מסחרי גדול מלקוח פרטי, ולא ממעבדת מחקר. השלישי הוא הנפקה של חברה מקומית בתחום, שתיצור לראשונה מדד ציבורי לשווי הפעילות הזו. עד שאחד השלושה יתרחש, הענף המקומי נשאר סיפור של ספקים איכותיים בשוק שעדיין מתהווה, ולא של שחקן שמעצב אותו.

מה כדאי לעקוב אחריו מכאן

כמה סימנים יגידו אם המיקום הישראלי מחזיק. הראשון הוא האם ספקיות הבקרה והרכיבים ממשיכות למכור לכל הגישות הטכנולוגיות, או שהן נאלצות לבחור צד ומאבדות בכך את היתרון המרכזי שלהן. השני הוא האם הכסף הציבורי ממשיך לזרום גם אחרי שהכותרות יתחלפו, כי ענף שנשען על תקציב מדינה רגיש מאוד לשינוי סדרי עדיפויות.

השלישי הוא כוח אדם. אותם פיזיקאים ומהנדסי אלקטרוניקה מדויקת מבוקשים גם בענף השבבים, גם בביטחוני וגם בחברות בינלאומיות שפותחות מרכזי פיתוח בישראל. ענף שמתבסס על ידע נדיר נעצר ברגע שהאנשים עוברים למקום אחר.

והרביעי, אולי המעניין ביותר, הוא האם תקום כאן חברה שתנסה בכל זאת לבנות מחשב שלם ותצליח לגייס את מאות מיליוני הדולרים שנדרשים לכך. עד היום הבחירה הישראלית הייתה להימנע מהמרוץ הזה. מי שיישבור את הכלל הזה ויצליח, ישנה את התמונה כולה.