הבן קיבל את הדירה בצוואה הראשונה, אחיותיו בשנייה - מי יזכה בה?

בן ואחיותיו נלחמו זה בזה על ירושת אמם המנוחה, בת למשפחה דרוזית, שהותירה אחריה לא צוואה אחת אלא שתיים - בהפרש של כשלושה שבועות בלבד. לפי הצוואה הראשונה, מה-27 לפברואר 2016, דירתה של האם עוברת לבן, כשלבנות נשארת רק זכות מדור (הזכות של אדם לגור בנכס מסוים, בלי שהוא בעל הזכויות - הבעלות - בו) אם הן יתגרשו. לפי הצוואה השנייה, מה-20 למרץ 2016, הדירה עוברת לארבע הבנות בחלקים שווים, ולבן נותר רק חלק מהמקרקעין בחצר. האם נפטרה כארבע שנים אחרי שחתמה על שתי הצוואות, ומאז ניטש הסכסוך בין האחים לבין האחיות.

הבעיה המרכזית: הצוואה המאוחרת, זו שמזכה את הבנות, נחתמה על ידי המנוחה ועל ידי השייח שערך אותה, אבל לא על ידי העדה שליוותה אותה לביקור. חתימה חסרה אחת שהפכה את כל הסיפור לדיון משפטי סוער, שהגיע בסופו של דבר להכרעת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, על ידי השופטת לירון זרבל-קדשאי.

הבן לא הסתפק בטענה משפטית פורמלית. הוא טען שאמו כלל לא חתמה על הצוואה השנייה, שהחתימה זויפה, ושבכל מקרה היא נחתמה תחת לחץ, כפייה והשפעה בלתי הוגנת של האחיות. בחקירתו הוא נשאל מדוע לא פנה לבית המשפט כדי לקבל דוגמאות חתימה של אמו מהבנק או מקופת החולים כדי להוכיח את טענת הזיוף, ולא ידע לענות. השופטת לא התרשמה: "אני דוחה את טענות הבן בהקשר זה", היא כתבה, והוסיפה שטענת זיוף "נושקת אל הדין הפלילי" ומחייבת רמת הוכחה גבוהה במיוחד שהבן לא הגיע אליה.

גם הטענה שהאם לא הבינה על מה היא חותמת נדחתה. השייח שערך את הצוואה השנייה העיד כי "זה היה לפי הבחירה שלה והרצון שלה בלי שמישהו יכריח אותה לעשות זאת", וכי הקריא לה את הצוואה מלה במלה. עדות דומה מסרה גם העדה לצוואה, שסיפרה כי היתה לצד המנוחה בזמן החתימה. השופטת ציינה שגם עובדת סוציאלית שליוותה את המנוחה, עורך דין שטיפל בענייניה, ועד לצוואה הראשונה - כולם תיארו אשה צלולה לחלוטין, חרף מחלות סרטן, כבד וכליות שממנה סבלה, ואף שקיבלה טיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע.

דירה בלי חתימת עדה - איך זה בכלל אפשרי?

החוק דורש שתי חתימות עדים על צוואה, ואילו בצוואה השנייה היתה רק חתימה אחת - זו של השייח. השופטת הזכירה כי לפי הפסיקה, קיומם של שני עדים הוא תנאי יסוד שבלעדיו לא ניתן לקיים צוואה, אבל חתימתם בפועל על המסמך אינה תנאי כזה - ולבית המשפט יש שיקול דעת להכיר בצוואה גם בלעדיה. כדי להשתמש בשיקול הדעת הזה, נדרש להוכיח שהעדה אכן נכחה, ידעה שמדובר בצוואה, וראתה אותה נחתמת. השופטת מצאה שכל אלה התקיימו: העדה ליוותה את האם לבית השייח, ידעה מראש למה הן הולכות, נכחה בחתימה וקיבלה מהאם עותק של המסמך - שאותו היא מסרה לבנות רק אחרי הפטירה של האם. לכן, למרות הפגם הצורני, בית המשפט הכשיר את הצוואה.

הבן טען גם שהבנות ניצלו את הקשר ההדוק שלהן עם אמן כדי להשפיע עליה. השופטת דחתה גם את זה בפסקנות: "הקשר הטוב בין המנוחה לבין בנותיה, קרוב והדוק ככל שיהיה, אינו מעיד כשלעצמו על השפעה בלתי הוגנת". היא ציינה שקבלת טענה כזו "תביא לריקון עילה זו מתוכן", משום שכמעט כל הורה קרוב לילדיו. בנוסף, נקבע כעובדה שהבנות כלל לא ידעו על קיום הצוואה השנייה עד לאחר הפטירה, כך שממילא לא יכלו להשפיע על עריכתה.

מכיוון שתי הצוואות סותרות זו את זו בנוגע לדירה, הפעילה השופטת את סעיף 36(ב) לחוק הירושה, שלפיו צוואה חדשה מבטלת את קודמתה במידה שהן סותרות. כך, גם בלי לפסול דבר בצוואה הראשונה עצמה, נקבע כי היא בטלה מאליה מרגע שהצוואה השנייה קיבלה תוקף. בית המשפט קיבל את בקשת הבנות לצו קיום צוואה, דחה את ההתנגדות של הבן ואת בקשתו לקיים את הצוואה הראשונה, וחייב אותו לשלם לאחיותיו הוצאות משפט בסכום של 8,000 שקל.

המקרה הזה ממחיש כלל חשוב בדיני ירושה: פגם טכני בצוואה, כמו חתימת עד חסרה, לא בהכרח פוסל אותה. בית המשפט בוחן קודם כל אם המסמך משקף את רצונה החופשי והאמיתי של המצווה, ורק אחר כך את הצורה שבה הוא נערך.