שני הסכמים, אותו תאריך - אז מי בעלים של 40% מהבית?
בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קבע כי אב שנפטר היה בעלים של 40% מבית שנרכש מכונס נכסים, אף שבנו טען שהוא הבעלים היחיד ואף הציג הסכם שלפיו כך הדבר. השופטת שירלי שי: עדויות הכונס והמוכרת "הכריעו למעשה את ההליך"
שני הסכמי מכר, אותו תאריך חתימה, אותו נכס - ותוצאה הפוכה לחלוטין. זהו בקצרה סיפורו של סכסוך ירושה מורכב שהגיע לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, ושבו נאלצה השופטת שירלי שי להכריע איזה משני מסמכים סותרים משקף את המציאות: הסכם שבו לאב שלוש ילדים נרשם כבעלים של 40% מבית, או הסכם אחר, שבו שמו נעלם כליל.
הסיפור התחיל עוד לפני שנפטר האב. ב-2007 נרכש בית מכונס נכסים במסגרת תיק הוצאה לפועל, כשבין הרוכשים נמנה המנוח, ביחד עם בנו מאישה אחרת וכלתו. בהמשך נפטר האיש, ולפי צו ירושה כל אחד משלושת ילדיו זכאי לשליש מעיזבונו. שתי בנותיו של המנוח מהאשה הראשונה פנו לבית המשפט בדרישה להכיר בזכותן ל-13.3% כל אחת מהבית, בהתאם לחלקו של אביהן - 40%. הבן מהאשה השנייה ואשתו טענו מנגד שהם הבעלים הבלעדיים.
לבית המשפט הוצגו שני הסכמי מכר, שניהם נושאים את התאריך 25 ליולי 2007. בהסכם הראשון חתומים שלושה קונים - המנוח ובני הזוג הנתבעים - ונכתב בו במפורש כי 40% מהזכויות בבית יירשמו על שם המנוח. בהסכם השני, לעומת זאת, חתומים רק שני קונים - הנתבעים בלבד - ואין בו שום זכר לחלקו של המנוח. התובעות טענו שההסכם השני נחתם מאחורי גבו של אביהן, ואף רמזו שמדובר בזיוף. הנתבעים טענו בתגובה שההסכם השני הוא המחייב, ושכל צדדי העסקה, "כולל המנוח, המוכרים ועורכי הדין", היו נוכחים בעת חתימתו.
השופטת ציינה כבר בפתח פסק הדין כי שתי עדויות מרכזיות "הכריעו למעשה את ההליך" - העדות של כונס הנכסים שביצע את המכירה, והעדות של האשה שמכרה את הבית. שתיהן, כך נקבע, תמכו בגרסתן של התובעות.
המוכרת: "לא מכירה שום הסכם אחר"
מעדותה של המוכרת עלה כי היא חתמה רק על הסכם אחד, וכי מכרה את הבית לשלושה קונים, ביניהם המנוח. לדבריה, מי שטיפל בפועל במכירה היה בן זוגה לשעבר, והיא רק הגיעה לחתום. השופטת התרשמה שעדותה היתה אמינה במיוחד, וקבעה כי "לא נמצא כל אינטרס שיש או שיכול להיות למוכרת לתת עדות שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות".
גם הכונס תמך בגרסה הזו. בעדותו הוא הודה כי לאחר החתימה על ההסכם הראשון, הוא הכין - לבקשת עורך הדין שייצג את הרוכשים - "הסכם מתוקן" שבו נגרע המנוח מהרשימה, בטענה שהוא מבוגר מדי מכדי לקבל משכנתא. הכונס אישר שעשה זאת מבלי ליידע את המוכרים ומבלי לקבל את אישורו של המנוח עצמו, וכינה זאת בעדותו טעות שכיום היה פועל אחרת בעניינה.
לעומת שתי העדויות החיצוניות, עדותו של הנתבע נמצאה בעייתית ביותר. השופטת קבעה כי "עדותו של הנתבע היתה לא אמינה, וזאת בלשון המעטה", ותיארה כיצד במהלך החקירה הוא סיפק גרסאות שונות באותם נושאים עצמם, למשל לגבי הסיבה שבגללה הוצא אביו מההסכם, ולגבי מקורות המימון לרכישת הבית. הנתבע טען שהוא מימן את הרכישה כולה ממקורותיו העצמיים, אך התברר כי המשכנתא לדירה שנמכרה כחלק מהעסקה נלקחה על שם המנוח ושולמה מחשבון הבנק שלו.
השופטת התייחסה גם להחלטה קודמת של רשמת ההוצאה לפועל, שקבעה כבר בעבר כי החוזה היחיד הקיים ברשויות הוא זה של שלושת הקונים - קביעה שהנתבעים כלל לא ערערו עליה, ואף הסכימו לה בהליכים קודמים.
התוצאה: 40% למנוח, וגם הוצאות משפט
לבסוף קיבלה השופטת שי את התביעה במלואה. "לא נמצאה כל הוכחה כי ההסכם הראשון מבוטל, וכי ההסכם השני מחליף את ההסכם הראשון", נקבע בפסק הדין, ולכן ניתן צו הצהרתי שקובע כי המנוח היה בעלים של 40% מהבית, כשצו המכר בתיק ההוצאה לפועל יתוקן בהתאם. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם לתובעות הוצאות משפט בסכום של 55 אלף שקל.
השופטת מתחה ביקורת גם על כונס הנכסים עצמו, שהודה בטעויות בניהול העסקה, אך הבהירה כי הדבר לא יכול לבטל את ההסכם הראשון - "היחיד עליו חתום המנוח".
