אחרי גרינלנד, גם איסלנד מחשבת מסלול מחדש: האם טראמפ מקרב אותה לאירופה?

הסאגה סביב גרינלנד התחילה כעוד מהלך חריג של דונלד טראמפ, אבל מבחינת המדינות הקטנות בצפון האוקיינוס האטלנטי היא הפכה מהר מאוד לשאלה רחבה יותר. אם נשיא ארצות הברית מוכן לערער בפומבי על הסדרים טריטוריאליים עם דנמרק, בעלת ברית בנאט"ו, מה זה אומר על מערכת היחסים בין ארצות הברית לאירופה - ובעיקר על מדינות קטנות שתלויות בה להגנתן?

באיסלנד השאלה הזאת מקבלת השבוע ביטוי בקלפי. בשבת, 29 באוגוסט, יכריעו האיסלנדים אם לפתוח מחדש את המשא ומתן על הצטרפות לאיחוד האירופי, יותר מעשור לאחר שהתהליך הקודם נעצר. זה לא משאל על ההצטרפות עצמה: ניצחון של מחנה ה"כן" רק יחזיר את רייקיאוויק ובריסל לשולחן המשא ומתן, ואם הצדדים יגיעו להסכם, הוא יצטרך לעבור בהמשך הצבעה נוספת של הציבור.

גם חשוב לא להגזים בתפקיד של טראמפ. הוויכוח על אירופה מלווה את איסלנד כבר שנים, והממשלה הנוכחית נבחרה ב-2024 עם התחייבות להביא את שאלת חידוש השיחות להכרעת הציבור. אבל ההתפתחויות סביב גרינלנד, לצד המלחמה באוקראינה והפעילות הרוסית בצפון האוקיינוס האטלנטי, הוסיפו לדיון ממד שלא היה דומיננטי באותה מידה בפעם הקודמת: ביטחון.

גרינלנד היא לא רק הסיפור של דנמרק

על המפה, הקשר ברור. גרינלנד נמצאת ממערב לאיסלנד, בריטניה מדרום-מזרח ונורבגיה ממזרח. בין גרינלנד, איסלנד ובריטניה נמצא מה שמכונה בעולם הביטחוני "פער GIUK" - מעבר ימי אסטרטגי שחיבר כבר במלחמה הקרה בין האזור הארקטי לצפון האוקיינוס האטלנטי והיה חיוני למעקב אחר צוללות סובייטיות. עם העלייה בפעילות הרוסית והחשיבות הגוברת של נתיבי השיט והמשאבים בצפון, האזור חזר למרכז תשומת הלב הביטחונית.

העניין האמריקאי בגרינלנד עצמו אינו חדש. ארצות הברית הבינה כבר במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה את החשיבות של האי להגנת צפון אמריקה. טראמפ הוא שהפך את האינטרס האסטרטגי הוותיק לסוגיה פוליטית נפיצה, עם הצהרות חוזרות על רצונו בשליטה אמריקאית בגרינלנד.

מבחינת איסלנד, המשמעות אינה שיש איום אמריקאי דומה על שטחה. העניין הוא התקדים והמסר: ארצות הברית, שהייתה במשך עשרות שנים עוגן כמעט מובן מאליו בביטחון של צפון אירופה, הפכה בעצמה למקור של אי-ודאות ביחסים עם בעלות בריתה.

איסלנד רגישה לכך במיוחד. היא חברה בנאט"ו אך אין לה צבא קבע משלה, והיא מסתמכת על הברית ועל שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארצות הברית. המיקום שלה הפך אותה במשך עשרות שנים לנקודת מפתח במערך ההגנה של צפון האוקיינוס האטלנטי.

לכן הסיפור של גרינלנד נכנס לוויכוח האיסלנדי גם בלי שטראמפ יצטרך לומר מילה על איסלנד עצמה. מבחינת תומכי ההתקרבות לאיחוד, הוא המחיש את היתרון האפשרי בהוספת עוגן אירופי למערכת היחסים הביטחונית והמדינית של המדינה. המתנגדים מגיעים למסקנה הפוכה: נשיאים אמריקאים מתחלפים, בעוד שוויתור על סמכויות לבריסל עלול להיות קבוע.

הפעם הקודמת הייתה בגלל הבנקים

זו לא הפעם הראשונה שבה זעזוע חיצוני גורם לאיסלנד לבחון מחדש את יחסיה עם אירופה. בפעם הקודמת המניע היה בעיקר כלכלי.

• הר געש פעיל, משאל עם על אירופה וריבית של 8%: הקיץ הלוהט של הכלכלה הקטנה ב-OECD

המשבר הפיננסי של 2008 פגע באיסלנד בעוצמה חריגה. המערכת הבנקאית שלה תפחה בשנים שלפני המשבר לממדים עצומים ביחס לכלכלה המקומית, ושלושת הבנקים הגדולים קרסו. הקרונה צנחה, המדינה נקלעה למשבר עמוק והאמון במודל הכלכלי שלה נפגע.

ב-2009 הגישה איסלנד בקשה להצטרף לאיחוד האירופי, וב-2010 נפתח המשא ומתן. אלא שככל שהמשק התאושש, פחתה גם הדחיפות. אחרי חילופי שלטון ב-2013 הוקפאו השיחות, וב-2015 הודיעה הממשלה כי אין לראות עוד במדינה מועמדת לחברות, אף שהבקשה עצמה לא נמשכה רשמית.

איסלנד גם לא מתחילה היום מאפס. היא ממילא משולבת עמוק בכלכלה האירופית. באמצעות האזור הכלכלי האירופי היא משתתפת בחלק גדול מהשוק המשותף ומאמצת חלק ניכר מהכללים האירופיים, והיא גם חברה באזור שנגן. מבחינת תומכי ההצטרפות, נוצר מצב מעט משונה: איסלנד מיישמת רגולציה אירופית רבה, אבל אינה חברה במוסדות שבהם חלק מההחלטות האלה מתקבלות.

מבחינת המתנגדים, זה דווקא הסידור הנוח: ליהנות מגישה לשוק האירופי בלי להעביר לבריסל שליטה בתחומים שאיסלנד רואה כחיוניים לעצמאותה.

בסוף, יכול להיות שהדגים יכריעו

למרות הכותרות על טראמפ, גרינלנד ורוסיה, ההצבעה עשויה להיות מוכרעת דווקא בסוגיות הרבה יותר מוכרות לאיסלנדים: דגים, חקלאות, יוקר המחיה והמטבע.

• בלום אנרג'י עולה ב-5.5%: ההימור של משפחת פלוסי חוזר לכותרות
• פי חמישה ביום אחד, ואז נפילה של 45%: האם בועת הרובוטים הסינית מתפוצצת?

הדיג הוא הנושא הרגיש ביותר. במשך מאות שנים הים היה אחד ממקורות הפרנסה המרכזיים של האי, ובמאה ה-20 השליטה במים סביבו הפכה לחלק מהמאבק על הריבונות האיסלנדית.

בשנות ה-50, ה-60 וה-70 ניהלה איסלנד סדרה של עימותים עם בריטניה שנודעו כ"מלחמות הבקלה". המחלוקת פרצה סביב החלטתה של רייקיאוויק להרחיב בהדרגה את תחום המים שבהם היא שולטת בדיג. העימותים כללו ספינות משמר חופים איסלנדיות, ספינות דיג בריטיות ואף כלי שיט של הצי המלכותי.

בסופו של התהליך ביססה איסלנד שליטה על אזור דיג של 200 מיילים ימיים. עבור מדינה קטנה שהשיגה עצמאות מלאה מדנמרק רק ב-1944, השליטה בים הפכה לחלק מהאופן שבו היא תופסת עצמאות כלכלית.

זו הסיבה שהדיון על מדיניות הדיג המשותפת של האיחוד האירופי רגיש כל כך. הצטרפות לאיחוד תחייב את איסלנד לנהל משא ומתן על מכסות, גישה למים וניהול משאבי הדיג. מתנגדי החברות חוששים שמה שהושג בעימותים מול בריטניה יועבר, לפחות בחלקו, לקבלת החלטות משותפת בבריסל. גם כיום הדיג נותר מרכיב משמעותי ביצוא האיסלנדי.

לצדו נמצאת החקלאות. המתנגדים חוששים מתחרות מוגברת ומאובדן חלק מההגנות על הייצור המקומי. אלה נושאים פחות דרמטיים מהעימות סביב גרינלנד, אבל עבור הבוחר האיסלנדי הם יכולים להיות מוחשיים הרבה יותר.

ומה עם האירו?

בצד השני של המאזניים נמצאת הקרונה האיסלנדית. למדינה קטנה עם מטבע קטן יש יתרון ברור: היא יכולה לנהל מדיניות מוניטרית עצמאית ולהתאים אותה לצרכים המקומיים. אבל יש לכך גם מחיר - תנודתיות, ריביות גבוהות יותר בתקופות מסוימות וחשיפה של משקי בית ועסקים לשינויים חדים בשער החליפין.

האפשרות לעבור בעתיד לאירו היא לכן אחד הטיעונים של מחנה התומכים בהתקרבות לאיחוד. מבחינתם, חברות עשויה להציע עוגן כלכלי ומוניטרי יציב יותר. המתנגדים רואים בדיוק באותה אפשרות ויתור נוסף על עצמאות: במקום שהבנק המרכזי ברייקיאוויק יקבע את הריבית בהתאם למשק האיסלנדי, המדיניות תיקבע במסגרת רחבה בהרבה.

גם כאן, המשאל בשבת אינו מכריע דבר. איסלנד אינה עומדת לעבור לאירו ביום שאחרי הצבעה בעד השיחות. אבל אם המשא ומתן יתחדש, שאלת המטבע תהפוך בהדרגה מדיון תיאורטי לחלק מהחשבון הכלכלי של החברות.

גם אירופה רוצה את איסלנד

מבחינת בריסל, איסלנד היא מועמדת נוחה יחסית. היא מדינה עשירה ודמוקרטית, חלק גדול מהחקיקה שלה כבר מותאם לאיחוד, והיא משולבת בשוק האירופי. בניגוד לחלק מהמדינות האחרות שנמצאות בתהליך ההרחבה, הצטרפותה לא תחייב שנים ארוכות של בניית מוסדות מהיסוד.

אבל יש גם אינטרס פוליטי. החברה האחרונה שהצטרפה לאיחוד הייתה קרואטיה ב-2013, וכיום נמצאות במסלול ההרחבה מדינות כמו אוקראינה, מולדובה, מונטנגרו ואלבניה. חזרה של איסלנד לשולחן המשא ומתן תאפשר לבריסל להציג את האיחוד לא רק כמסגרת שמדינות עניות יותר רוצות להיכנס אליה כדי להתקרב למערב, אלא כמסגרת שגם מדינה עשירה ומפותחת רואה בה ערך.

ויש כמובן גם את המיקום. איסלנד יושבת בנקודת חיבור בין צפון אמריקה, אירופה והארקטי. ככל שהצפון הופך לזירה חשובה יותר בתחרות בין רוסיה, ארצות הברית, סין ואירופה, גם הערך האסטרטגי של האי עולה.

איסלנד וגרינלנד: שתי תשובות שונות לאותה בעיה

יש כאן גם הקשר היסטורי מעניין. איסלנד וגרינלנד היו שתיהן קשורות במשך מאות שנים לדנמרק, אבל התפתחו בכיוונים שונים מאוד. איסלנד הפכה לרפובליקה עצמאית ב-1944. גרינלנד נותרה חלק מממלכת דנמרק, אם כי היא נהנית כיום מאוטונומיה רחבה.

גם היחסים שלהן עם אירופה התפתחו בכיוונים כמעט הפוכים. גרינלנד נכנסה לקהילה האירופית יחד עם דנמרק ב-1973, אך לאחר שקיבלה שלטון עצמי קיימה ב-1982 משאל עם והחליטה לצאת ממנה. אחת הסוגיות המרכזיות הייתה, גם שם, השליטה במשאבי הדיג. היציאה נכנסה לתוקף ב-1985.

עכשיו איסלנד, ששמרה במשך השנים על מרחק מהאיחוד, בוחנת תנועה בכיוון ההפוך.

וזה מחבר בחזרה לטראמפ. הסאגה סביב גרינלנד המחישה כיצד טריטוריה קטנה יחסית מבחינת אוכלוסייה יכולה למצוא את עצמה לפתע במרכז מאבק בין מעצמות בגלל מיקום, ביטחון ומשאבים. באיסלנד רואים את אותו שינוי מתרחש סביבם, אבל צריכים להחליט איזו מסקנה להסיק ממנו.

האם מדינה של כ-400 אלף תושבים מגינה טוב יותר על האינטרסים שלה כשהיא שומרת כמה שיותר החלטות ברייקיאוויק, או דווקא כשהיא מקבלת מושב ליד השולחן של גוש המונה מאות מיליוני בני אדם?

הסקרים מראים עד כמה התשובה אינה ברורה. סקר שפורסם לקראת המשאל הצביע על 46% שתומכים בחידוש השיחות ו-46% שמתנגדים, בעוד 8% עדיין לא החליטו. חשוב לא פחות: תמיכה בחידוש המשא ומתן אינה זהה לתמיכה בחברות מלאה. גם חלק מהאיסלנדים שמוכנים לומר "כן" בשבת רוצים קודם לראות מה בריסל תהיה מוכנה לתת להם בדיג, בחקלאות ובתחומים אחרים - ורק אז להכריע.

לכן משאל העם אינו באמת הכרעה בין עצמאות לבין אירופה. שני הצדדים טוענים שהם מגינים על העצמאות האיסלנדית. מחנה אחד סבור שבעולם שבו המעצמות הגדולות חוזרות להתחרות על הארקטי, מדינה קטנה זקוקה לגוש גדול מאחוריה. המחנה השני סבור שהיכולת להחליט לבד על הדגים, המטבע והחקלאות היא בדיוק מה שהופך אותה לעצמאית.

ב-2009 איסלנד פנתה לעבר האיחוד אחרי שהמערכת הבנקאית שלה קרסה והיא חיפשה יציבות כלכלית. ב-2026 החשבון מורכב יותר: יוקר המחיה והקרונה עדיין נמצאים בו, אבל לצדם נמצאים גרינלנד, רוסיה והשאלה עד כמה אפשר להמשיך להסתמך על ארצות הברית כפי שהסתמכה עליה במשך עשרות שנים.

בשבת האיסלנדים לא יחליטו אם להצטרף לאיחוד האירופי. הם יחליטו אם העולם השתנה מספיק כדי ששווה להם לפתוח מחדש את החשבון.