תבעו הריסת קיר שבנו קרוביהם - וישלמו 9,000 שקל
שני הסכמי פשרה לא סיימו את סכסוך הגבול בין בתי משפחת חכים; השופט קבע שההסכם השני כלל לא הופר, וחייב את התובעים ב-9,000 שקל
שני בתים סמוכים של בני משפחת חכים, קיר גבול אחד ושלושה סבבים משפטיים בתוך שלוש שנים - כך נראה הסכסוך שהוכרע בפסק דינו של השופט דניאל קירס. התביעה נדחתה במלואה, והתובעים, מוניר ומנסור חכים, ישלמו לקרוביהם הוצאות משפט בסך 9,000 שקל.
הפרשה החלה בתביעה קודמת שהגישו הנתבעים ב-2023, ובה ביקשו למנוע שינוי של הקיר הישן שעמד בין החלקות עשרות שנים. בדיון הראשון נולדה פשרה יצירתית: קיר חדש שייבנה באלכסון קל, כך שכל צד מוותר בפועל על רצועה קטנה משטחו לטובת שכנו. הפשרה קיבלה תוקף של החלטה והחזיקה מעמד שבועות ספורים בלבד. הנתבעים ביקשו לבטל אותה, ובדיון נוסף נחתם הסכם שני: הקיר ייבנה על קו הגבול המדויק בין החלקות, לפי תשריט המרכז למיפוי ישראל.
מי שדחף לשם, מתברר מהפרוטוקול, היה דווקא התובע. "אני ויתרתי, הערכתי את השיפוט שלך והסכמתי על זה", אמר באותו דיון, "אני מבקש ואני לא מוותר יותר, אני רוצה את החלקה שלי". בא כוחם דאז של הנתבעים הסביר שגם מרשיו איבדו את הסבלנות: "האמון בין הצדדים הופר פעם נוספת... הוא אומר שלא רוצה מודד, לא רוצה תשריט, לא רוצה כלום - רוצה את גבולות החלקה החוקיים".
התובעים הרסו את הקיר הישן ובנו קיר חדש לאורך חלק מהגבול. הנתבעים האריכו אותו במעט, גם כן על קו הגבול - וההארכה הזאת הציתה את התביעה הנוכחית. לטענת התובעים, התוספת מפרה את הסכם הפשרה וחוסמת כניסת משאיות לחלקתם, ובהן משאית גז לצובר הביתי. הם דרשו צו הריסה, ולחלופין טענו שהנתבעים פועלים בחוסר תום לב ובניגוד לסעיף 14 לחוק המקרקעין.
השופט קירס עבר סעיף אחר סעיף ומצא שההוראה שקבעה נקודת התחלה ונקודת סיום לקיר בוטלה במפורש בהסכם השני, כך שהחוזה בין הצדדים "אינו כולל הסכמה על הגבלת אורך הקיר החדש שייבנה". בא כוח התובעים אף אישר, לשאלת בית המשפט, שאין בהסכם איסור מפורש על בנייה לאורך כל הגבול. משנמחקה בהסכמה גם טענת הפלישה, נותרה על השולחן זכותם הבסיסית של הנתבעים בשטחם: השופט הזכיר את ההלכה שלפיה זכות הקניין "משמיעה, כעיקרון, זכותו של אדם לעשות, או שלא לעשות, בקניינו כרצונו", ושבתי המשפט מגבילים אותה רק במקרים נדירים.
גם הטענה המעשית התפוררה. הנתבעים הציגו תמונה של משאית בתוך חלקת התובעים אחרי בניית התוספת, וניסיונו של התובע לטעון שמדובר ב"אוטו קומפקטי קטן מיוחד" נדחה. "אינו מקובל עליי", כתב השופט, שהבחין בתמונה במצע נגרר המחובר לקבינה. טענת הפגיעה בעמוד נותרה עדות יחידה של בעל דין, והתובעים נמנעו מהעדת העד שלטענתם ראה זאת. השופט סיכם: "התובעים כלל לא הוכיחו שזקוק להם להסיג את גבול הנתבעים".
בפרק ההתנהגות חילק השופט ביקורת ברורה. "הרושם שלי מהראיות שבפניי הוא שהנתבעים היו דווקא מוכנים לשתף פעולה ואף לוותר על זכויות שלהם על מנת להגיע להסכמה, אלא שנקעה נפשם מהתנהלות התובעים", קבע. גרסת התובע, שלפיה דבר לא אירע בין הפשרה הראשונה לבקשת הביטול, כונתה תמוהה.
סכסוכי גבול כאלה מגיעים לבתי המשפט בתדירות גבוהה, ולעתים במחירים כבדים בהרבה - כמו הקרב על החניה ברמת השרון שנגמר בהוצאות של 525 אלף שקל, או סכסוך השכנים שהתגלגל בערכאות יותר מעשור.
כאן נדחו גם התביעות הנלוות: החזר עלויות ההריסה והבנייה, עשיית עושר ולשון הרע. הקיר עצמו נשאר במקומו - על קו הגבול ששני הצדדים עצמם בחרו.
