צירף דף חשבון אחד וביקש פטור מאגרה: העליון דחה
נחמיה פרומר ייצג את עצמו וטען שההעברות הבנקאיות הן כספי קצבאות; השופט דוד מינץ קבע שגמלת הבטחת הכנסה היא ראיה לכאורה בלבד
בקשה לפטור מתשלום אגרה בבית המשפט העליון נשענה על מסמך בנקאי אחד, ובית המשפט קבע שזה רחוק מהנדרש. השופט דוד מינץ דחה את ערעורו של נחמיה פרומר על החלטת הרשם ר' גולדשטיין בע"ר 45538-06-26 מיום 28.6.2026, שסירבה לפטור אותו מתשלום אגרה בהליך שהוא מנהל מול רשות המסים, מחלקת מע"מ. פרומר ניהל את ההליך בעצמו, בלי ייצוג משפטי, וגם את הערעור על החלטת הרשם הגיש בעצמו. ההליך מתנהל בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, והערעור על החלטת הרשם נדון בפני שופט אחד.
"דין הערעור להידחות", פתח מינץ, "מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו הרחב של הרשם בענייני אגרה". לצד הקביעה הפנה השופט לשלוש החלטות קודמות של בית המשפט העליון באותו עניין: ע"ר 37886-03-25 פלונית נ' השופטת יעל וילנר, ע"ר 63702-05-26 ארליך נ' משרד המשפטים וע"ר 25510-08-25 בר חן נ' פלונית.
טענתו המרכזית של המערער, כפי שסיכם אותה מינץ, הייתה "כי שגה הרשם כשקבע שלא הניח תשתית עובדתית מספקת לצורך ביסוס מצבו הכלכלי הנטען". פרומר גרס כי "קיומן של העברות בנקאיות תכופות בסכומים משמעותיים אינו מהווה אינדיקציה ליכולתו הכלכלית אלא להיפך", ולדבריו "מדובר בכספי קצבאות שנועדו לכלכלת בני משפחתו".
מה חסר בבקשה המקורית?
מינץ בחר שלא להכריע בשאלת ההעברות הבנקאיות, ופנה ישירות אל החומר שהונח לפני הרשם. "אף אם אקבל את טענת המערער בנוגע להעברות השונות לבני משפחתו", כתב, "עיון בבקשתו המקורית לפטור מתשלום אגרה מלמד כי היא אינה מבססת חוסר יכולת כלכלית, ולוּ בקירוב, לצורך קבלת פטור כאמור".
הפירוט של מה שנעדר מהתיק תופס בפסק הדין משפט אחד: "מלבד דף עובר ושב של חשבון הבנק שצורף, לא צורפו תדפיסי כרטיס אשראי ופירוט הוצאות מלא ודפי חשבון של רעייתו עליהם נסמכה בין היתר בקשתו המקורית". שלושת סוגי המסמכים החסרים הם בדיוק אלה שהבקשה עצמה הצביעה עליהם כבסיס לטענותיה, כך שהתשתית שהמערער ביקש להישען עליה נותרה מחוץ לתיק.
למה גמלה אינה מספיקה?
הטענה השנייה של פרומר נגעה לזכאותו לגמלה, וגם אותה דחה מינץ: "בניגוד לטענת המערער, אף אם הוא מקבל גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, עובדה זו אינה מקנה כשלעצמה פטור מתשלום אגרה, אלא מהווה אך ראיה לכאורה בלבד להוכחת מצבו הכלכלי". השופט הפנה לתקנה 14(ה) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.
ראיה לכאורה אינה זכאות אוטומטית. קבלת הגמלה מציבה את המבקש בנקודת פתיחה נוחה, אך היא ניתנת לסתירה ואינה פוטרת אותו מהצגת תמונה כלכלית מלאה. גמלת הבטחת הכנסה נעה ב-2026 בין 1,661 ל-5,289 שקלים בחודש, בהתאם להרכב המשפחה ולגיל, וטווח כזה מסביר מדוע עצם הזכאות אינה מלמדת לבדה על היקף ההכנסות וההוצאות של משק הבית.
תקנה 14 מציבה שני תנאים מצטברים לקבלת פטור: שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ושההליך מגלה עילה. השניים נבחנים יחד, והראשון שבהם הוא זה שנפל כאן. הבקשה עצמה חייבת להישען על תצהיר המפרט את רכוש המבקש, את רכוש בן זוגו ואת רכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם, וכן את מקורות ההכנסה בששת החודשים שקדמו לתאריך הגשתה.
בית המשפט רשאי לפטור את המבקש "מתשלום האגרה, כולה או חלקה", כך שמי שאינו עומד ברף לפטור מלא עשוי עדיין לקבל הקלה חלקית בסכום. גם המסלול הזה נשען על אותה תשתית עובדתית, ובהיעדרה חסרים הנתונים שעליהם אפשר לבסס את היקף ההקלה. התנאי השני, שלפיו "נראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה", כלל לא הגיע לבחינה בתיק הזה, משום שהתנאי הראשון נפל קודם.
התקנות מאפשרות לבית המשפט לדון בבקשה לפטור "אף בלא הופעת בעלי הדין", וההכרעה נשענת אז על החומר הכתוב בלבד. הבקשה מוגשת בצמוד להליך עצמו, ומי שמשמיט ממנה מסמך אינו יכול להניח שתינתן לו הזדמנות להשלים אותו בדיון בעל פה. בתיק של פרומר החומר הכתוב הסתכם בדף עובר ושב אחד, וזה מה שעמד לביקורת הרשם ולאחר מכן לביקורת מינץ.
מבנה כזה מעמיס את נטל ההוכחה על כתפי המבקש, ולא על אלה של בית המשפט או של המשיב. הרשם אינו נדרש לצאת ולאסוף נתונים חסרים, אלא בוחן את מה שהוגש לו. השמטה של מסמך שהבקשה עצמה מפנה אליו פועלת אפוא לחובת המבקש, גם כשההסבר שהוא נותן לגופן של ההעברות הבנקאיות מתקבל על הדעת. המחיר של כישלון בשלב הזה מוגדר אף הוא בתקנות: אגרה שלא שולמה נגבית כחוב פסוק לטובת המדינה, מכספים המופקדים בקופת בית המשפט או באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.
בית המשפט העליון ממעט להתערב בהחלטות רשם בענייני אגרה, ובקשות חוזרות באותו נושא זוכות ליחס נוקשה. גם בפסיקה קודמת הובהר שבקשות חוזרות ונשנות לפטור מאגרה מיצו את סבלנות בתי המשפט, והמסר החוזר הוא שהמסלול פתוח למי שמניח תשתית מסודרת, ופחות למי שמסתפק בהצהרה.
מסקנת מינץ נוסחה בקצרה: "מכאן אפוא שאין כל ממש בטענה שלפיה הרשם פסק בניגוד להוראות הדין". לצד דחיית הערעור נפלה גם בקשה נוספת שהגיש המערער, כפי שנכתב בסיום: "הערעור נדחה, וממילא גם בקשת המערער מיום 8.7.2026 לאיחוד הערעור עם תיק אחר".
בין החלטת הרשם ביום 28.6.2026 ובין פסק הדין שדחה את הערעור עברו 11 ימים. בקשת האיחוד שהגיש פרומר ביום 8.7.2026 נדחתה יום אחד לאחר מכן, כנגזרת של דחיית הערעור עצמו.
