העירייה חיפשה מי ישלם – ותפסה את היורש הלא נכון
עיריית ירושלים דרשה מחלמי טזיז לשלם ארנונה עבור חנות בעיר העתיקה שהוא מעולם לא החזיק בה, רק בגלל שהוא אחד מעשרות יורשי הנכס. השופט: "לא הוכח כי הנתבע היה המחזיק בפועל", והחוב הרטרואקטיבי בוטל
זה סיפור שמתחיל בדייר מוגן שכבר לא בין החיים, וממשיך בעירייה שמנסה לגבות ממנו כסף - דרך אחד מיורשיו. בית משפט השלום בירושלים דחה באחרונה תביעה של עיריית ירושלים נגד חלמי טזיז, שממנו דרשה העירייה 101,351.98 שקל עבור חוב ארנונה על חנות ברחוב אל-ואד שבעיר העתיקה. פסק הדין, שניתן על ידי השופט הבכיר נאיל מהנא, קובע כי הרישום הרטרואקטיבי שביצעה העירייה היה שגוי מיסודו.
הנכס שבמרכז הפרשה הוחזק החל מ-1988 בשכירות מוגנת בידי המנוח מחמוד אלפלאח, וחשבונות הארנונה נוהלו על שמו במשך יותר משלושה עשורים. אחרי שאלפלאח נפטר, המשיך בנו פואז להפעיל בנכס חנות, בלי שנשלחה על כך הודעה מסודרת לעירייה. ב-2018 חתם פואז על התחייבות לשאת בהוצאות הנכס, ובהמשך העביר את הזכויות בו לשוכר חדש.
רק כשהתברר לעירייה שהדייר המקורי הלך לעולמו וכי נותר חוב שלא שולם, היא פנתה לחפש כיס עמוק יותר. באוגוסט 2019 שינתה העירייה את רישומיה באופן רטרואקטיבי, ורשמה את טזיז - אחד מיורשי הנכס, שמעולם לא היה הבעלים הרשום בטאבו ולא החזיק בו בפועל - כמחזיק החל מ-1988. כלומר העירייה ביקשה לחייב אדם בחוב שנצבר עשרות שנים לפני שהיא בכלל פנתה אליו.
"אנחנו לא חייבים להודיע"
בבית המשפט התברר שהעירייה ידעה, או לפחות היתה צריכה לדעת, שהמחזיק הרשום כבר לא משלם ואף נפטר, משום שהיא כבר ניהלה נגדו הליכי גבייה ב-2017-2018. למרות זאת, היא לא טרחה לפנות לטזיז בזמן אמת. נציגת העירייה, ואק נטליה, אישרה זאת בעדותה: "אנחנו לא שולחים לבעל הנכס שהוא לא שילם... אנחנו לא חייבים להודיע לבעל הנכס". היא גם אישרה שההליכים הקודמים הוגשו נגד פלאח, ושכלפי טזיז לא ננקטה כל פעולה מוקדם יותר כי "לא היה מחויב, לא עשינו כי הוא לא היה מחויב בחשבון".
השופט מהנא לא התרשם מטענת העירייה, שלפיה החוב נהפך לחלוט רק כי טזיז לא הגיש בזמן ערר על החלטת מנהל הארנונה. לדבריו, החוק מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב לדון בטענת "איני מחזיק" גם בלי מיצוי הליך ההשגה, ובנסיבות שבהן עולות טענות כבדות משקל על התנהלות רטרואקטיבית וחסרת תום לב מצד הרשות - יש מקום להיכנס לגוף העניין.
טזיז מצדו, הסביר בתצהיר שלו מדוע הוא לא ידע על פטירת הדייר המוגן: "עד להעברת הדיירות המוגנת בין אלפלאח לסיורי, אני לא הייתי מודע לעובדת פטירת מר מחמוד אלפלאח ז"ל... מאז שקיבלתי את האחריות לגביית דמי השכירות עבור היורשים... המצב לא השתנה ודמי השכירות השנתיים היו מועברים על ידי פואז אלפלאח מטעם אביו המנוח... מגבלה פיזית שיש לי, אין ביכולתי ללכת לתוך העיר העתיקה, היכן שמצוי הנכס". כלומר מבחינתו הכל המשיך כרגיל - הכסף הגיע כמו תמיד, ולא היה לו שום סימן לכך שמשהו השתנה.
השופט קיבל את ההסבר וקבע שהוא שומט את הקרקע תחת הטענה שטזיז התרשל או הסתיר מידע. לדבריו, מי שכן ידע מה קורה בנכס בזמן אמת היה העירייה עצמה, וגם אם היא לא קיבלה הודעה רשמית, "ידיעה פוזיטיבית" כזו מונעת ממנה להיתלות בטכניקה של היעדר הודעה כדי לגלגל את החוב על מי שלא היה קשור אליו בפועל.
התוצאה: התביעה נדחתה במלואה
בפסק דינו, קבע השופט מהנא כי "התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הנתבע היה המחזיק בפועל בנכס בתקופה הרלוונטית, או כי היה בעל הזיקה הקרובה ביותר אליו". הרישום של טזיז כמחזיק נעשה, לדבריו, "באופן רטרואקטיבי", וזאת "הנובע ממחדלי הגבייה של הרשות" עצמה, ולכן אין לקבל ניסיון לחייב אותו בחוב עבר.
עיריית ירושלים חויבה לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דינו של טזיז, בסכום כולל של 15 אלף שקל. גם הודעת צד ג' שהגיש טזיז נגד פואז אלפלאח - הבן של הדייר המוגן שנטען כי היה המחזיק האמיתי - נדחתה, אך רק מפני שהיא נהפכה למיותרת בעקבות דחיית התביעה העיקרית, וללא צו להוצאות משפט.
