הוריש הכל לזוגתו המתה, וביהמ"ש קבע: זה מה שהוא רצה

לפעמים מספיק משפט אחד בצוואה כדי לפתוח קרב ירושה שנמשך שנים. כך קרה במקרה שהגיע להכרעה של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, שם נדרש השופט ארז שני להכריע בשאלה תמוהה במיוחד: האם אפשר לקיים צוואה שבה המצווה מוריש את כל רכושו לאדם שכבר לא היה בין החיים בזמן החתימה על המסמך.

במרכז הסיפור עומד אדם, שהלך לעולמו בפברואר 2024 ולא הותיר אחריו ילדים. 15 שנה קודם לכן, במרץ 2009, ערך המנוח צוואה ובה קבע כי כל רכושו יעבור לבת זוגו, ובמקרה שהיא תלך לעולמה לפניו - יעבור הרכוש לבתה. הבעיה: בת הזוג נפטרה כשלושה שבועות בלבד לפני שהמנוח חתם על הצוואה. כלומר בזמן שבו האיש חתם על המסמך וציווה את רכושו לאשה שאהב, היא כבר לא היתה בחיים.

שתי אחיותיו של המנוח, שהגדירו אותו בכתב ההתנגדות לצוואה כרווק, טענו כי אי אפשר להוריש רכוש למת, ומכאן שגם מי שאמור לרשת בעקבותיה - בתה של בת הזוג - אינה זכאית לדבר. לדבריהן, הצוואה כלל אינה מובנת והיא לא בת ביצוע. העיזבון אינו זניח: שתי דירות ברמת גן, מכונית וכספים, ששוויים הכולל מוערך ביותר מ-4 מיליון שקל.

קשר של יותר מ-25 שנה שלא היה שנוי במחלוקת

מהראיות שהוצגו בבית המשפט עלה כי המנוח ואמה של התובעת היו ידועים בציבור במשך כ-25 שנה ויותר, מ-1983. השופט שני ציין כי "שני המנוחים היו ללא עוררין ומשך שנים רבות ידועים בציבור", וכי גם המתנגדות לא חלקו על כך שהמנוח ראה בתובעת - בתה של בת זוגו - בת לכל דבר ובילדיה כנכדיו.

בית המשפט גם דחה בבירור את הטענה שהמנוח לא היה כשיר לצוות. הוא היה בן 65 בעת עריכת הצוואה, "כשיר וצלול", עבד עד גיל 75 והמשיך לרכב על אופנוע כמעט עד ליום פטירתו. לדברי השופט, מצבו הקוגניטיבי של המנוח "לא היה בגדר כזה שמטיל ספק בכשירותו לצוות".

השאלה המשפטית המרכזית נגעה לפרשנות סעיף 3(א) לחוק הירושה, שקובע כי רק מי שהיה בחיים בזמן מות המוריש יכול לרשת אותו. השופט שני קבע כי אכן אי אפשר להוריש למנוחה עצמה, אך אין מניעה לקבוע בצוואה מי יירש במקומה אם היא לא תהיה עוד בין החיים בעת פטירת המצווה - מנגנון שמוכר בפסיקה כ"יורש במקום יורש". בית המשפט נשען בין היתר על פסיקה קודמת של בית המשפט העליון בנושא הזה.

לגבי השאלה מדוע בכלל ציווה המנוח רכוש לאשה שכבר ידע שנפטרה, קבע השופט כי מטעמים רגשיים הוא לא רצה למחוק את שמה מהצוואה, וכי הוא הבין היטב שבפועל הוא מוריש לבתה. הוא כתב בהחלטתו כי מדובר ב"מנגנון של יחסים הדדיים של הגינות בין בני הזוג" - כאילו אמר המנוח לבת זוגו המנוחה שהיא הורישה לו דבר מה, וכעת הוא גומל לבתה, "שהיא בתנו".

חוקר פרטי שניסה להכשיל את עורך הצוואה

מעבר לפרשנות המשפטית, בית המשפט לא חסך ביקורת גם מדרך ההתנהלות של האחיות. השופט ציין כי המתנגדות חיפשו אמירות נגד עורך הצוואה מלפני 20 שנה, ואף שלחו חוקר פרטי שהתחזה למזמין צוואה בניסיון להכשיל אותו. עדות החוקר, כך נקבע, הוכיחה כי הוא יצר מצג שווא וכי קיימות הקלטות שלא הוצגו במתכוון. השופט תיאר את הדברים בחריפות, וציין כי אם לא יקבל את עמדת המתנגדות "מדובר באופורטוניזם טהור".

בסופו של דבר קבע השופט שני כי אין לו שום ספק שהמנוח רצה שרכושו יגיע לתובעת, וכי "לצוואה היגיון משלה". בית המשפט דחה את ההתנגדות במלואה, הורה כי צוואת המנוח בתוקף, וחייב את המתנגדות בהוצאות משפט לתובעת בסכום של 80 אלף שקל.

• רצה לראות את הצוואה החדשה של אביו - ביהמ"ש סירב
• מהחשבון שנחסם ועד הפטור של 5 מיליון: המסלול המלא של הירושה

לדברי עורכי הדין בעז קראוס וברק קראוס, שייצגו את הבת של האשה: "בית המשפט הבהיר כי ניסיון להיתלות בניסוח טכני אינו יכול לגבור על רצונו הברור של המנוח. הוכחנו כי הוא ראה במרשתנו את בתו, ידע שהיא היורשת בפועל ובחר שלא לשנות את צוואתו במשך 15 שנה. פסק הדין עושה צדק עם רצונו של המנוח".