כיצד הגיע בנק צפון אמריקה לגרעון של 97 מיליון שקל

בנק צפון אמריקה - שם בעל ניחוח בינלאומי מובהק. בפועל היה זה בנק ירושלמי קטנטן, שקרס באוגוסט 1985 בשל גרעון של 97 מיליון שקל. גרעון זה נבע משלושה גורמים עיקריים: מעילה בסך 16 מיליון שקל שביצע מנהל סניף ירושלים, משה שטרן; 23 מיליון שקל שהוציא הבנק על ויסות מניותיו לאחר קריסת מניות הבנקים ב-1983; ואשראי ללא בטחונות מספקים בסך 5 מיליון שקל שניתן לחברות שנרשמו בפנמה, אליהן היו קשורים יהושע הלפרין, שהיה בעל השליטה ויו"ר ההנהלה המצומצמת, ועו"ד שמואל ברזל, שהיה יועצו המשפטי של הבנק ודירקטור בו.

שטרן נדון לשבע שנות מאסר בהסדר טיעון. מונסה הודתה, נדונה לחמש שנות מאסר והייתה העדה העיקרית נגד הלפרין וברזל בבית המשפט המחוזי בירושלים. כתב האישום נגדם כלל 26 אישומים, הם הורשעו בחלק וזוכו מן השאר; הלפרין נדון לשבע שנות מאסר, וברזל - לשנתיים מאסר. הערעורים ההדדיים נדונו בפני השופטים אליעזר גולדברג, יעקב מלץ ותאודור אור.

תרמית כדי להמשיך את הוויסות

הפרשה העיקרית הראשונה נגעה להמשך ויסות מניותיו של בנק צפון אמריקה, אשר לא הצטרף להסדר הבנקים. כדי להמשיך בוויסות, נטלה חברת נא"ב - ששלטה בו - הלוואה בסך 10 מיליון דולר מבנק הפועלים ושעבדה כבטוחה את מניותיה. ההלוואה הועברה לחשבון שנשא את הכינוי "אברהם בן-שלום" וממנו נרכשו מניות הבנק בבורסה.

על פי כללי בנק ישראל, אחזקה של 10% במניותיו של בנק מחייבת את קבלת אישורו. כאשר התקרב חשבון "אברהם בן-שלום" לגבול זה, הועברו המניות לחשבונו של סטיבן הארט, תושב ניו-יורק שלא פעל בחשבונו ולא ידע על הנעשה בו. בסופו של דבר, חשבון בן-שלום החזיק ב-6.6% ממניות הבנק, וחשבון הארט - ב-7.7%. למרות שההלוואה ניתנה כאמור לחברת נא"ב, היה זה בנק צפון אמריקה אשר שילם לבנק הפועלים 3.6 מיליון דולר.

כאשר תהה הפיקוח על הבנקים, טען הלפרין שאין לבנק כל קשר להלוואה וששני החשבונות אינם פועלים בתיאום. המחוזי הרשיע את הלפרין בגניבת סכום ההחזר מן הבנק ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; ברזל הורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

העליון מצא, כי ההלוואה ניתנה הן כדי לסייע לבעלי הבנק והן כדי לסייע לבנק לעצמו. אולם, אין זה אומר שהבנק הוא שהיה צריך לפרוע אותה. אדרבא: נא"ב נטלה אותה לבדה והייתה חייבת לפרוע אותה לבדה. לכן, כאשר הלפרין השתמש בכספי צפון אמריקה כדי לשלם לבנק הפועלים - הוא גנב אותם. ואילו מכתביו הכוזבים לפיקוח אכן היו קבלת דבר במרמה. שונים הדברים לגבי ברזל, קבע העליון: אמנם מונסה העידה, כי ברזל ידע שמדובר בחשבונות קש המיועדים לווסת את המניות, אבל לא נמצאה התמיכה הדרושה לנוכח העובדה שמדובר היה בעדת מדינה ולכן ברזל זוכה.

השקעות אצל שמואל דכנר

הוויסות המשיך להטיל את צילו על הבנק, שכן קריסת מניותיו הורידה לטמיון את ההלוואה מבנק הפועלים שעלול היה לממש את הבטחונות ולהשתלט עליו. כדי להמשיך את הוויסות, הזרימה מונסה כספים של הבנק עצמו דרך חשבון 80005. כאשר הגיע הסכום ל-4.2 מיליון דולר, החליטה מונסה להסתיר את מקור הכסף. מנהלי הבנק פתחו שבעה חשבונות קש, העניקו לכל אחד אשראי של 600,000 דולר, הכסף הוזרם לחשבון 80005 וכך הוסתרה העובדה שהמימון לוויסות הגיע מכספי הבנק. בנק ישראל גילה את התרמית, אך הלפרין וברזל הכחישו אותה בתוקף.

הלפרין הורשע בפרשייה זו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מנהל ועבירות נוספות, ואילו ברזל הורשע במרמה והפרת אמונים הפוגעים בתאגיד, בניסיון לקבל דבר במרמה וברישום כוזב במסמכי תאגיד. ערעורו של הלפרין נדחה: הוא "כרסם בהונו של הבנק בצורה משמעותית חרף עמדת הפיקוח על הבנקים; וכל זאת עשה לאחר שנודעו ברבים תוצאותיה המסוכנות של הפחתת הון על ידי ויסות עצמי ו'רעידת האדמה שפרשת הוויסות גרמה'; כשמצבו של הבנק היה בכי רע ו'מרוקן במידה רבה מנכסיו'; ותוך העלמת העובדות מהדירקטוריון". ברזל זוכה חלקית.

הפרשה המרכזית השלישית הייתה בנוגע לחברת TTT - חברה חסרת פעילות, ששני שלישים ממניותיה נרכשו בידי הלפרין, ברזל ודוד צפריר (מנכ"ל הבנק שהלך לעולמו והוחלף בידי מונסה). TTT הסתבכה בשלוש עסקאות כושלות: בחברה פנמית בשם דקל, שתכננה להקים מבני מגורים בקניה; בהשקעות בשלוש חברות שהקים שמואל דכנר (לימים עד המדינה בפרשת הולילנד); וברכישת פריזוני, חברה צרפתית לשיווק פירות וירקות.

• כמה מרוויחים בבנק ובאיזה בנק השכר הכי גבוה?
• 44 אלף שקל בחודש לעובד - למה דיסקונט מציע פרישה מרצון לעובדים ותיקים?

לשלוש העסקות קיבלה TTT מבנק צפון אמריקה אשראי במיליוני דולרים, אשר ירד לטמיון. הנזק לבנק מהרפתקת דקל היה 3.5 מיליון דולר, ומההשקעות בקבוצת דכנר - 2.6 מיליון דולר. הלפרין וברזל הורשעו במחוזי במרמה והפרת אמונים בשל שתי השקעות אלו, וזוכו מעבירות של גניבה בידי מנהל וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

שבע שנות מאסר ליו"ר ההנהלה

העליון דחה את הערעורים על ההרשעות. ברזל היה נתון בניגוד עניינים, כמי שמצד אחד מילא תפקידים בבנק, ומצד שני עבד אצל מי שזכו לאשראי נדיב ממנו; "היה עליו, במובן מסוים, לאשר בקשות שלו עצמו". וגם לגבי הלפרין "ניגוד העניינים ברור וגלוי לעין". לא יכול להיות ספק שהתנהגותם פגעה בבנק, ומכאן שהם ביצעו עבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד.

העליון קיבל את ערעור המדינה והרשיע את הלפרין וברזל גם בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. השניים הסתירו את הקשר בינם לבין ההשקעות בקבוצת דכנר הן מעיני עמיתיהם בבנק, הן מעיני רואי החשבון והן מעיני בנק ישראל, שהיו מונעים את מתן האשראי אילו ידעו את העובדות. לכן, האשראי התקבל במרמה.

העונש שגזר המחוזי על הלפרין היה ראוי והולם, והשאלה המשמעותית היחידה היא האם ההרעה במצבו הבריאותי מצדיקה הקלה בעונש. מלץ, אור וגולדברג השיבו בשלילה: אם אכן מדובר ב"חולניות מתמדת קשה", כפי שנאמר בתיעוד הרפואי, תוכל ועדת השחרורים לקצר את עונשו. ואילו עונשו של ברזל קוצר לשנת מאסר אחת, שכן משקל הזיכויים בעליון גדול ממשקלה של ההרשעה הנוספת.

לעיון נוסף: איתמר לוין, ערעור פלילי (בשיתוף לשכת עורכי הדין), עמ' 193-190.

• האם זכייה בדירה במסגרת מבצע מכירות היא הכנסה חייבת במס?
• "בוסתן ספרדי", יצחק נבון, 10,000 ספרים - ומי הבעלים של המחסנים?

מניית בנק צפון אמריקה (אוסף יהודה ברלב)