העביר דירה לבנותיו בלי תמורה - ושילם על זה בבית המשפט

זוג שניהל מערכת יחסים במשך כשבע שנים, ללא ילדים משותפים, מצא את עצמו במאבק משפטי סוער על נכסים חיצוניים, חברה פרטית, רכבי יוקרה וזכויות פנסיוניות - ובעיקר על השאלה אם בן הזוג ניסה להבריח רכוש רגע לפני שהחשבון נסגר. השופטת אליה נוס, מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, דחתה באחרונה את ערעורו של הגבר על צווי עיקול זמניים שהוטלו על נכסיו, לאחר שקבעה כי דווקא התנהלותו היא זו שמעוררת חשד.

הרקע לסיפור מתחיל בבקשה לצווי עיקול זמניים שהגישה בת הזוג לשעבר, שבמסגרתה היא טענה לשיתוף בנכסים חיצוניים מובהקים - מקרקעין שאינם דירת המגורים, מניות בחברה פרטית, כלי רכב עסקיים וזכויות סוציאליות. הרשמת שלי פרקש נעתרה לבקשה, ולאחר דיון השאירה את הצווים על כנם. הגבר לא השלים עם ההחלטה, והגיש ערעור שבו טען לחמישה "פגמים מהותיים", שלטענתו הובילו להטלת עיקולים חורגים ובלתי מידתיים.

בין השאר, טען המערער כי לא הוצגה שום "ראשית ראיה" לשיתוף בנכסים החיצוניים, וכי חזקת השיתוף האוטומטית אינה חלה עליהם. אבל הטענה שעוררה את מרבית הדיון נגעה להלוואה בסכום של 150 אלף שקל שהעבירה בת הזוג לכיוונו, כדי לסייע לחברה פרטית שבבעלותו לצאת ממשבר תזרימי. הוא טען בחקירה שלו כי הוא לא זוכר להיכן בדיוק הופקדו הכספים - לחשבונו האישי או לחשבון של החברה. לטענת האשה, מדובר בהודאה: מסמכים שהיא צירפה, כולל נספח לתביעה, הראו שהכספים אכן הועברו לחשבונו הפרטי, ולא לחברה.

כפי שנכתב בפסק הדין, בית המשפט קבע לגבי הטענה הזו כי "הודאה זו של המערער שומטת את הקרקע תחת טענתו כי המשיבה היתה אך עובדת שכירה בחברה, שכן אין זה מקובל שעובד שכיר מסכן את כספו האישי עבור החברה המעסיקה". השופטת גם התייחסה לממצאי המהימנות שקבעה הרשמת בזמנו, שלפיהם "המערער הפגין אי בהירות והיעדר יכולת לענות ברצף על שאלות" בכל הנוגע לגורל כספי ההלוואה.

"יסוד ההכבדה מצדיק את הותרת הצווים על כנם"

אלא שמה שהכריע את הכף לרעת המערער היה דווקא מהלך שהוא ביצע כמה חודשים קודם לכן: במרץ 2025 הוא העביר את זכויותיו בנכס מקרקעין בתל אביב-יפו על שם שלוש בנותיו, ללא שום תמורה. בפסק הדין נכתב כי, "פעולה זו מקימה חזקה בדבר כוונה להבריח נכסים כדי לסכל ביצוע פסק דין עתידי", ולכן "יסוד ההכבדה מצדיק את הותרת הצווים על כנם".

מבחינה מספרית, מתברר שהעיקולים בפועל תפסו הרבה פחות ממה שנראה על הנייר: מתוך שבע חברות שעליהן הוטלו עיקולים, בארבע לא נתפס דבר, ואילו בשלוש הנותרות נתפסו סכומים של כ-131 אלף שקל אצל הראל, כ-39 אלף שקל אצל איילון, וכ-807 אלף שקל אצל מנורה (עבור מחצית מהזכות בלבד). הרשמת אף הציעה, בלי לקבוע שום ממצא, לבטל בהסכמה את העיקול על הראל ואיילון ולהותיר רק את זה שעל מנורה - הצעה שהמשיבה קיבלה, אך המערער דחה, ובחר להביא את מלוא הסוגיה להכרעה בערעור.

השופטת נוס בחנה את ארבעת המבחנים המקובלים למתן סעד זמני - קיומה של ראיה לכאורה, מאזן הנוחות, יסוד ההכבדה ותום הלב - ומצאה שכולם פועלים נגד המערער. באשר למאזן הנוחות היא ציינה כי "בהתחשב בכך שהעיקול על נכסי הפנסיה אינו פוגע פגיעה משמעותית במערער לעת הזו... ועל מניות החברה... ניתן צו למניעת דיספוזיציה, המאפשר המשך התנהלות יומיומית", בעוד שמנגד ניצבת טענת הברחת הנכס לבנות, כך שהכף נוטה לטובת האשה.

בסיכומו של דבר, קבעה השופטת כי "לא מצאתי כי נפל פגם מהותי בהחלטת הרשמת, ועל כן הריני מורה על דחיית את הערעור על כל חלקיו". בנוסף, חויב המערער לשאת בהוצאות משפט בסכום של 5,000 שקל, שישולמו מתוך כספים שהוא הפקיד מראש בקופת בית המשפט.